בענף הירקות ההשקעה הבסיסית אינה גדולה וניתן לקבל תמורה תוך זמן קצר יחסית. אם ברפת או במטעים מתחילים לראות הכנסה לאחר מספר שנים, הרי בירקות כבר אחרי מספר חודשים, או אפילו שבועות, מקבלים תמורה עבור ההשקעה.
לאחר חיסול הרפת, שדות השלחין (שדות המושקים בצינורות) שהיו תפוסים בגידולי מספוא, התפנו לירקות. גידלו את כל הירקות הקלאסיים. עגבניות, פלפלים, גזר, תפוחי אדמה, חצילים, כרובית, כרוב וכו'. היו חקלאים שהתמחו בגידול מסוים, למשל כרובית או פילפל, שבו היו משיגים יבול טוב ואיכות גבוהה. באותה תקופה ההדרכה הייתה בחיתוליה, או שלא הייתה בכלל. כל חקלאי למד משגיאותיו ומשגיאות שכנו וכך הלך והצטבר ניסיון שערכו לא יסולא בפז.
ענף הירקות אז דרש עבודת ידיים רבה כמו שתילה, זריעה, מלחמה בעשבי בר, קטיפים ועוד. היום כל הפעולות הללו נעשות בצורה מכנית בעזרת טרקטור שלרוב גם תא הנהג שלו ממוזג... אז בקושי היה סוס ולא פעם ידיו של החקלאי ובני משפחתו, עד אחרון הילדים הקטנים, היו מגויסים בגיוס חרום. הפתגם "יום תשכחני, יומיים אעזבך" היה בעל משמעות רבה. כל פעולה או עבודה היתה חייבת להתבצע בזמן המדויק, אחרת אין יבול! תירוצים לא מתקבלים! השתילה נעשתה בעזרת דקר, שננעץ באדמה ויצר חור. לתוך החור הוכנס השתיל הרך, כוסה באדמה, קיבל ברכה והתחיל לגדול.
המלחמה בעשבי הבר הייתה המשימה הקשה מכולן. האדמה שהייתה פוריה ועשירה, הכילה בתוכה מאגר של זרעי עשבי בר חזקים שגדלו כאן שנים רבות. לאחר שחרשו וניקו את האדמה לקראת השתילה או הזריעה, היו משקים את החלקה השקייה ראשונה - ואז היו נובטים כל עשבי הבר הותיקים שהיו פה מקדמת דנא. העשבים החזקים דחקו את רגליו של הפלפל או הכרוב החדשים והחלשים ותפסו את מקומם.
התשובה לכך הייתה עידור במעדר או קילטור בעזרת הסוס. אבל קרוב לשתיל הצעיר היה צורך לעקור את העשבים בעבודת ידיים. רשלנות או איחור ולו הקל ביותר, היו מביאים להשתלטות העשביה על כל השטח, מה שגרם להפחתת היבול, ירידה באיכותו ועד מחיקתו. היום התשובה לעשבי הבר היא ריסוס כל השטח בחומר הנקרא קוטל עשבים, שלאחריו כמעט ואין זכר לעשב. כל זה נעשה בעזרת טרקטור ממוזג וללא מגע יד אדם. איך משתנים הזמנים...
את הירקות השקו בהמטרה. ציוד ההשקיה, הממטרות והצינורות, היו יקרים מאד. כדי לחסוך בציוד, ההשקייה התבצעה ב"קווים נודדים". לאורכו של הצינור המרכזי במרחקים קצובים, היו ברזים. לברז הראשון התחבר הקו הנודד שהיה מורכב מכמה קטעי צינורות ברזל באורך שישה מטרים כל אחד ובקוטר צול אחד. על כל קטע היתה מורכבת ממטרה. הקטעים היו מתחברים אחד לשני בעזרת מחבר מיוחד, שניקרא בפי החקלאים "קופלונג". כאשר גמרו להשקות את הקטע הראשון, פתחו את הקופלונגים והעבירו את הצינורות אחד אחד לקטע הבא, גמרו להשקותו ושוב העבירו וכן הלאה.
צינורות הברזל היו כבדים, לכן פעולות הפרוק ההעברה וההרכבה של הקו מחדש דרשה אדם אחד חזק וחסון, או שניים פחות חזקים האוחזים בשני קצותיו של הצינור (האשה, הילדים). עם כל השקייה והשקייה חזרה אותה פרוצדורה. היו זמנים שהיה צורך להשקות כל שלושה ימים, כך שרוב הזמן הושקע בהשקייה. יותר מאוחר הוחלפו צינורות הברזל הכבדים בצינורות אלומיניום קלים יותר, מה שהקל קצת את העבודה. היום מרשתים את כל השטח בצנרת פלסטיק, שמגיעה בדקדקנות לכל צמח וצמח. אין העברת קווים ואפילו אין צורך לפתוח או לסגור את הברז, מחשב עושה זאת...
האדמה הטובה, המים הטובים והחקלאים החרוצים, הבריאים והחזקים, עשו את שלהם. היבולים היו טובים ומידי יום ביומו יצאה מכפר נטר משאית מלאה ולפעמים שתיים, עמוסות בירקות לשוק הסיטונאי בתל אביב.
הירקות הביאו ברכה והכנסה טובה, אולם גידולם היה כרוך במאמץ פיזי רב. הירקות נחשבו גם לענף בלתי יציב, הרגיש מאד לפגעי טבע ולשיגעונות השוק. פעם מחירים בשמיים ורווח אסטרונומי ופעם מחיר אפסי שלא כיסה את הוצאות הייצור וגרם להפסד. למרות נסיונות התיכנון של משרד החקלאות, הרגיש עצמו החקלאי כמהמר.
בחיפוש אחר גידול קל יותר וגם יציב יותר, הגיעו אל המטע. המטע נחשב לגידול קל יותר מהירקות, אך הוא דורש השקעה התחלתית גבוהה. כמו כן יש לחכות זמן רב עד שרואים פירות להשקעה. לא פעם קרה שהגיעו לקטיף והתברר שאין טעם למכור את הפרי בגלל מחיר נמוך מאוד בשוק. כך השקעה של שנים יכולה לרדת לטימיון. בירקות ההפסד הוא שלושה עד ארבעה חודשים ובמטע שלוש עד ארבע שנים.
לאחר חיסול הרפת, שדות השלחין (שדות המושקים בצינורות) שהיו תפוסים בגידולי מספוא, התפנו לירקות. גידלו את כל הירקות הקלאסיים. עגבניות, פלפלים, גזר, תפוחי אדמה, חצילים, כרובית, כרוב וכו'. היו חקלאים שהתמחו בגידול מסוים, למשל כרובית או פילפל, שבו היו משיגים יבול טוב ואיכות גבוהה. באותה תקופה ההדרכה הייתה בחיתוליה, או שלא הייתה בכלל. כל חקלאי למד משגיאותיו ומשגיאות שכנו וכך הלך והצטבר ניסיון שערכו לא יסולא בפז.
ענף הירקות אז דרש עבודת ידיים רבה כמו שתילה, זריעה, מלחמה בעשבי בר, קטיפים ועוד. היום כל הפעולות הללו נעשות בצורה מכנית בעזרת טרקטור שלרוב גם תא הנהג שלו ממוזג... אז בקושי היה סוס ולא פעם ידיו של החקלאי ובני משפחתו, עד אחרון הילדים הקטנים, היו מגויסים בגיוס חרום. הפתגם "יום תשכחני, יומיים אעזבך" היה בעל משמעות רבה. כל פעולה או עבודה היתה חייבת להתבצע בזמן המדויק, אחרת אין יבול! תירוצים לא מתקבלים! השתילה נעשתה בעזרת דקר, שננעץ באדמה ויצר חור. לתוך החור הוכנס השתיל הרך, כוסה באדמה, קיבל ברכה והתחיל לגדול.
המלחמה בעשבי הבר הייתה המשימה הקשה מכולן. האדמה שהייתה פוריה ועשירה, הכילה בתוכה מאגר של זרעי עשבי בר חזקים שגדלו כאן שנים רבות. לאחר שחרשו וניקו את האדמה לקראת השתילה או הזריעה, היו משקים את החלקה השקייה ראשונה - ואז היו נובטים כל עשבי הבר הותיקים שהיו פה מקדמת דנא. העשבים החזקים דחקו את רגליו של הפלפל או הכרוב החדשים והחלשים ותפסו את מקומם.
התשובה לכך הייתה עידור במעדר או קילטור בעזרת הסוס. אבל קרוב לשתיל הצעיר היה צורך לעקור את העשבים בעבודת ידיים. רשלנות או איחור ולו הקל ביותר, היו מביאים להשתלטות העשביה על כל השטח, מה שגרם להפחתת היבול, ירידה באיכותו ועד מחיקתו. היום התשובה לעשבי הבר היא ריסוס כל השטח בחומר הנקרא קוטל עשבים, שלאחריו כמעט ואין זכר לעשב. כל זה נעשה בעזרת טרקטור ממוזג וללא מגע יד אדם. איך משתנים הזמנים...
את הירקות השקו בהמטרה. ציוד ההשקיה, הממטרות והצינורות, היו יקרים מאד. כדי לחסוך בציוד, ההשקייה התבצעה ב"קווים נודדים". לאורכו של הצינור המרכזי במרחקים קצובים, היו ברזים. לברז הראשון התחבר הקו הנודד שהיה מורכב מכמה קטעי צינורות ברזל באורך שישה מטרים כל אחד ובקוטר צול אחד. על כל קטע היתה מורכבת ממטרה. הקטעים היו מתחברים אחד לשני בעזרת מחבר מיוחד, שניקרא בפי החקלאים "קופלונג". כאשר גמרו להשקות את הקטע הראשון, פתחו את הקופלונגים והעבירו את הצינורות אחד אחד לקטע הבא, גמרו להשקותו ושוב העבירו וכן הלאה.
צינורות הברזל היו כבדים, לכן פעולות הפרוק ההעברה וההרכבה של הקו מחדש דרשה אדם אחד חזק וחסון, או שניים פחות חזקים האוחזים בשני קצותיו של הצינור (האשה, הילדים). עם כל השקייה והשקייה חזרה אותה פרוצדורה. היו זמנים שהיה צורך להשקות כל שלושה ימים, כך שרוב הזמן הושקע בהשקייה. יותר מאוחר הוחלפו צינורות הברזל הכבדים בצינורות אלומיניום קלים יותר, מה שהקל קצת את העבודה. היום מרשתים את כל השטח בצנרת פלסטיק, שמגיעה בדקדקנות לכל צמח וצמח. אין העברת קווים ואפילו אין צורך לפתוח או לסגור את הברז, מחשב עושה זאת...
האדמה הטובה, המים הטובים והחקלאים החרוצים, הבריאים והחזקים, עשו את שלהם. היבולים היו טובים ומידי יום ביומו יצאה מכפר נטר משאית מלאה ולפעמים שתיים, עמוסות בירקות לשוק הסיטונאי בתל אביב.
הירקות הביאו ברכה והכנסה טובה, אולם גידולם היה כרוך במאמץ פיזי רב. הירקות נחשבו גם לענף בלתי יציב, הרגיש מאד לפגעי טבע ולשיגעונות השוק. פעם מחירים בשמיים ורווח אסטרונומי ופעם מחיר אפסי שלא כיסה את הוצאות הייצור וגרם להפסד. למרות נסיונות התיכנון של משרד החקלאות, הרגיש עצמו החקלאי כמהמר.
בחיפוש אחר גידול קל יותר וגם יציב יותר, הגיעו אל המטע. המטע נחשב לגידול קל יותר מהירקות, אך הוא דורש השקעה התחלתית גבוהה. כמו כן יש לחכות זמן רב עד שרואים פירות להשקעה. לא פעם קרה שהגיעו לקטיף והתברר שאין טעם למכור את הפרי בגלל מחיר נמוך מאוד בשוק. כך השקעה של שנים יכולה לרדת לטימיון. בירקות ההפסד הוא שלושה עד ארבעה חודשים ובמטע שלוש עד ארבע שנים.
