תחילת גידול אגוז הפקאן בארץ בצורה מסחרית היתה כבר בשנות ה-50. עץ הפקאן חזק יפה וגבוה. לפחות בשנים הראשונות התמורה בעד האגוזים הייתה גבוהה וההכנסה לדונם מטע השתוותה לפרדס ואפילו יותר. זו הסיבה שמטעי הפקאן הלכו והתרחבו, בייחוד באדמות הכבדות שלא התאימו לפרדסים, אבל הפקאן הסתדר איתן יפה.
לאחר מלחמת ששת הימים, החלה להתפשט במטעים כנימה, שהייתה מוצצת את לשד העלים. הנזק העיקרי נגרם מהפרשות הכנימה המכילות ריכוז גבוה של סוכרים. ריכוז סוכר זה גרם להפרשה להיות דביקה ואכן היא נדבקה ומרחה את העלים. הפרשה מתוקה זו משמשת מזון מעולה לפטריות. לרוע המזל התיישבה והתאקלמה על הפרש הזה פטריה שחורה שכיסתה בצפיפות את רוב עלי העץ ומנעה מהעלים לבצע את הפוטוסינטזה הדרושה לגידולו. שמה של הפטריה "פייחת", על שום הכיסוי דמוי הפיח המכסה את כל העץ. הצבע השחור משך אליו את קרני השמש ונגרמו מכות שמש, נשירת עלים, ירידה דרסטית ביבולים, התנוונות והתיבשות ענפים ועד תמותת עצים.
מאין הגיעה אלינו כנימה זו? אלוהים יודע וגם כן בקושי... אחת הסברות הייתה שחיילי צה"ל שלחמו על גדות הנילוס במלחמת ששת הימים, חזרו הביתה והביאו עמם שתילים או ענפים של פקאן שהיו נגועים בכנימות. הכנימות התאקלמו מהר על הפקאנים בארץ ופרצה המגיפה.
כידוע התשובה הקלאסית לצרה שכזו: ריסוסים ברעלים. הכנימה לא ממש התרגשה. הבעיה הייתה להגיע עם הריסוס לגובה עשרה מטרים ויותר, לכסות את העץ הענק בכמויות אדירות של תרסיס. פעולות הריסוס כרוכות בהוצאות עצומות, מה שאיים למוטט את ענף גידול הפקאנים.
הישועה באה מחומר הדברה בשם "טמיק", רעל חריף ביותר המסוגל בקלות לקטול גם בני אדם. מיישמים אותו לא בריסוס אלא בהגמעה, כלומר שמים כמות מדודה של רעל זה ליד הגזע ומשקים. החומר נקלט בשורשים עם מי ההשקייה ומשם מתפשט לכל העץ עד הענפים הכי גבוהים וכל כנימה שתטעם מהעלה היקר שלנו מות תמות!!!
העצים שוב היו נקיים ושמחים והניבו יבולים נאים. גם התמורה היתה טובה. היו בעיות של קטיף מהעצים הגבוהים, אולם אלו נפתרו בעזרת קטיף מכני. בתקופת ההבשלה, כשקליפת האגוז פתוחה, מנערים את העץ בעזרת טרקטור ואת האגוזים שנופלים מטה אוספים בידיים או גם כן בצורה מכנית. כשרבו היבולים, הוקמו גם בתי מיון ואריזה מיוחדים לפקאן. העתיד נראה ורוד.
מסתבר שכשיש גידול טוב ומתעוררות בעיות אגרוטכניות, הן נפתרות וממשיכים הלאה. זה היה מצבו של הפקאן. הנפילה של הפקאן באה כאשר המחירים התחילו לרדת עד גבול החוסר כדאיות. הסיבה לנפילת המחירים הייתה הסכם מסחרי עם האמריקאים העשירים שבין הייתר התיר להם לייצא את הפקאנים שלהם לארצינו ולהתחרות בפקאן המקומי. בנוסף לכך יובא אגוז המלך שהתחבב מהר מאד על הקונים ודחק את שרידי הפקאן המוכה. עצי הפקאן המבויישים נכרתו ופינו מקומם. פה ושם נמצאו חקלאים מתוחכמים אשר עשו גן ארועים נפלא בין עצי הפקאן, אבל זה כבר סיפור אחר...
* לקריאת המשך המאמר לחצו על הלינק "רשומות קודמות" למטה, או העזרו בניווט לפי פרקים המופיע בצד ימין למעלה של הדף.
לאחר מלחמת ששת הימים, החלה להתפשט במטעים כנימה, שהייתה מוצצת את לשד העלים. הנזק העיקרי נגרם מהפרשות הכנימה המכילות ריכוז גבוה של סוכרים. ריכוז סוכר זה גרם להפרשה להיות דביקה ואכן היא נדבקה ומרחה את העלים. הפרשה מתוקה זו משמשת מזון מעולה לפטריות. לרוע המזל התיישבה והתאקלמה על הפרש הזה פטריה שחורה שכיסתה בצפיפות את רוב עלי העץ ומנעה מהעלים לבצע את הפוטוסינטזה הדרושה לגידולו. שמה של הפטריה "פייחת", על שום הכיסוי דמוי הפיח המכסה את כל העץ. הצבע השחור משך אליו את קרני השמש ונגרמו מכות שמש, נשירת עלים, ירידה דרסטית ביבולים, התנוונות והתיבשות ענפים ועד תמותת עצים.
מאין הגיעה אלינו כנימה זו? אלוהים יודע וגם כן בקושי... אחת הסברות הייתה שחיילי צה"ל שלחמו על גדות הנילוס במלחמת ששת הימים, חזרו הביתה והביאו עמם שתילים או ענפים של פקאן שהיו נגועים בכנימות. הכנימות התאקלמו מהר על הפקאנים בארץ ופרצה המגיפה.
כידוע התשובה הקלאסית לצרה שכזו: ריסוסים ברעלים. הכנימה לא ממש התרגשה. הבעיה הייתה להגיע עם הריסוס לגובה עשרה מטרים ויותר, לכסות את העץ הענק בכמויות אדירות של תרסיס. פעולות הריסוס כרוכות בהוצאות עצומות, מה שאיים למוטט את ענף גידול הפקאנים.
הישועה באה מחומר הדברה בשם "טמיק", רעל חריף ביותר המסוגל בקלות לקטול גם בני אדם. מיישמים אותו לא בריסוס אלא בהגמעה, כלומר שמים כמות מדודה של רעל זה ליד הגזע ומשקים. החומר נקלט בשורשים עם מי ההשקייה ומשם מתפשט לכל העץ עד הענפים הכי גבוהים וכל כנימה שתטעם מהעלה היקר שלנו מות תמות!!!
העצים שוב היו נקיים ושמחים והניבו יבולים נאים. גם התמורה היתה טובה. היו בעיות של קטיף מהעצים הגבוהים, אולם אלו נפתרו בעזרת קטיף מכני. בתקופת ההבשלה, כשקליפת האגוז פתוחה, מנערים את העץ בעזרת טרקטור ואת האגוזים שנופלים מטה אוספים בידיים או גם כן בצורה מכנית. כשרבו היבולים, הוקמו גם בתי מיון ואריזה מיוחדים לפקאן. העתיד נראה ורוד.
מסתבר שכשיש גידול טוב ומתעוררות בעיות אגרוטכניות, הן נפתרות וממשיכים הלאה. זה היה מצבו של הפקאן. הנפילה של הפקאן באה כאשר המחירים התחילו לרדת עד גבול החוסר כדאיות. הסיבה לנפילת המחירים הייתה הסכם מסחרי עם האמריקאים העשירים שבין הייתר התיר להם לייצא את הפקאנים שלהם לארצינו ולהתחרות בפקאן המקומי. בנוסף לכך יובא אגוז המלך שהתחבב מהר מאד על הקונים ודחק את שרידי הפקאן המוכה. עצי הפקאן המבויישים נכרתו ופינו מקומם. פה ושם נמצאו חקלאים מתוחכמים אשר עשו גן ארועים נפלא בין עצי הפקאן, אבל זה כבר סיפור אחר...
* לקריאת המשך המאמר לחצו על הלינק "רשומות קודמות" למטה, או העזרו בניווט לפי פרקים המופיע בצד ימין למעלה של הדף.
