האבוקדו קיים בארץ בחלקות קטנות כבר כמאה שנים, למשל במקווה ישראל וברחובות. פרי זה לא היה מוכר ונחשב לנדיר, אבל יחידי הסגולה שטעמו ממנו, התאהבו בו עד כלות הנשמה. מאחר והאבוקדו לא היה מוכר וגם רגישותו לקור ודרישותיו לאדמה טובה ומים טובים היו גבוהות, נמנעו בתחילה מלגדלו. החקלאים לא הרשו לעצמם להכנס להרפתקאות.
בתחילת שנות השישים, בחיפוש אחר גידולים נוספים לפרדס, החלו גם בנטיעות אבוקדו. הנוטעים של אז קראו לו "אבוקדה", בלשון נקבה. רק בזמנים מאוחרים יותר, משום מה הוחלף השם לאבוקדו. עד היום החקלאים הוותיקים מדברים על אבוקדה ואבוקדות.
הזנים של אז היו בלתי פוריים והייבול היה מועט. עצים אלו צמחו לגובה רב, עשרה מטרים ויותר, מה שעשה את הקטיף לפעולה יקרה ואקרובטית. נוסף לכך העצים היו רגישים מאד לקור ורוחות. חורף קר קצת יותר מהממוצע או כמה לילות קרה, גרמו לאובדן הייבול ואף לתמותת עצים.
הנטיעות הלכו והתפשטו ועם גידול כמויות הפרי החלו לייצא לחו''ל, ביחוד לצרפת. משם התפשט הייצוא לרוב אירופה. שוק זה בתחילת דרכו נתן מחירים גבוהים והיה מוכן לקלוט כמויות בלתי מוגבלות. גם המתחרים שלנו, בייחוד מצפון אפריקה, משום מה עדיין לא התעוררו, כך שהאבוקדו נכנס לתקופת זוהר. אבל כמובן לא לאורך זמן. עם כניסתם של מגדלים נוספים ירדו המחירים. כשהמתחרים החביבים שלנו נכנסו, המחירים כבר היו די רגילים והיה צורך לשפר את השירות והאיכות.
אין ספק שהאבוקדו הוא הגידול הכי רגיש ומפונק ויש לו המון קפריזות. אך החקלאי שידע לתת את כל תשומת הלב לאבוקדו שלו, לא הצטער על כך וקיבל רווחים נאים.
מסתבר שעם התבגרות המטע הייבולים מתמעטים, העצים מגיעים לגובה עצום של עד 15 מטרים, כך שאי אפשר לקטוף את הפרי. למרות המרווחים הגדולים בין העצים (עד עשרה מטרים), נוצרת צפיפות במטע, השמש אינה יכולה לחדור וכתוצאה מכך כל הנוף התחתון מתייבש. מתקבל מטע יפה ונהדר המזכיר יער קסום שאפשר לטייל בו בין העצים בקומה זקופה ואפילו לנסוע במכונית. אבל אין יבול...
הפתרון הוא לגזום את העצים לפני שיפרצו לגובה כזה. אולם החקלאי המצוי הוא "רחמן" וחבל לו לחתוך ולגזום, למרות עוצמת הצמיחה הגדולה של האבוקדו. כשהמטעים מגיעים לגיל 20 שנה ולגובה כזה, לרוב אין ברירה אלא לעקרם ולנטוע עצים חדשים תחתם. היו חקלאים אמיצים בודדים שעקרו ונטעו מחדש ובהזדמנות זו ניצלו את הנסיון והידע הרב שנרכש בארץ עד אז. הכניסו את הזנים החדשים הטובים והפוריים יותר ובעלי איכות הפרי הגבוהה יותר, הכינו את הקרקע בצורה נכונה והעיקר התקינו מערכת השקייה יעילה ומודרנית. מטעים אלו רווחיים עד עצם היום הזה, למרות הקשיים הרבים שעוברים כיום על החקלאות.
במציאות של כפר נטר, גם המגדלים התבגרו יחד עם העצים, שלא לומר הזדקנו ומאחר שהחקלאות פחות מענינת את הדור הצעיר, הזקנים העייפים עם כוחותיהם המדולדלים מעדיפים להשאר במצב הקיים ולא לחדש את המטעים.
לכל הצרות האלו התווספו צרות נוספות. לאבוקדו יש דרישות גבוהות למים וכמויות המים היו מוגבלות. מחיר המים הלך והאמיר ולעומת זאת מחיר התוצרת הלך וירד. הקטיף היה קשה ויקר בגלל העצים הגבוהים, הריווחיות הלכה וירדה, עד שבסופו של דבר מטעים אלו התנוונו והוזנחו יחד עם כל החקלאות הגוועת.
בתחילת שנות השישים, בחיפוש אחר גידולים נוספים לפרדס, החלו גם בנטיעות אבוקדו. הנוטעים של אז קראו לו "אבוקדה", בלשון נקבה. רק בזמנים מאוחרים יותר, משום מה הוחלף השם לאבוקדו. עד היום החקלאים הוותיקים מדברים על אבוקדה ואבוקדות.
הזנים של אז היו בלתי פוריים והייבול היה מועט. עצים אלו צמחו לגובה רב, עשרה מטרים ויותר, מה שעשה את הקטיף לפעולה יקרה ואקרובטית. נוסף לכך העצים היו רגישים מאד לקור ורוחות. חורף קר קצת יותר מהממוצע או כמה לילות קרה, גרמו לאובדן הייבול ואף לתמותת עצים.
הנטיעות הלכו והתפשטו ועם גידול כמויות הפרי החלו לייצא לחו''ל, ביחוד לצרפת. משם התפשט הייצוא לרוב אירופה. שוק זה בתחילת דרכו נתן מחירים גבוהים והיה מוכן לקלוט כמויות בלתי מוגבלות. גם המתחרים שלנו, בייחוד מצפון אפריקה, משום מה עדיין לא התעוררו, כך שהאבוקדו נכנס לתקופת זוהר. אבל כמובן לא לאורך זמן. עם כניסתם של מגדלים נוספים ירדו המחירים. כשהמתחרים החביבים שלנו נכנסו, המחירים כבר היו די רגילים והיה צורך לשפר את השירות והאיכות.
אין ספק שהאבוקדו הוא הגידול הכי רגיש ומפונק ויש לו המון קפריזות. אך החקלאי שידע לתת את כל תשומת הלב לאבוקדו שלו, לא הצטער על כך וקיבל רווחים נאים.
מסתבר שעם התבגרות המטע הייבולים מתמעטים, העצים מגיעים לגובה עצום של עד 15 מטרים, כך שאי אפשר לקטוף את הפרי. למרות המרווחים הגדולים בין העצים (עד עשרה מטרים), נוצרת צפיפות במטע, השמש אינה יכולה לחדור וכתוצאה מכך כל הנוף התחתון מתייבש. מתקבל מטע יפה ונהדר המזכיר יער קסום שאפשר לטייל בו בין העצים בקומה זקופה ואפילו לנסוע במכונית. אבל אין יבול...
הפתרון הוא לגזום את העצים לפני שיפרצו לגובה כזה. אולם החקלאי המצוי הוא "רחמן" וחבל לו לחתוך ולגזום, למרות עוצמת הצמיחה הגדולה של האבוקדו. כשהמטעים מגיעים לגיל 20 שנה ולגובה כזה, לרוב אין ברירה אלא לעקרם ולנטוע עצים חדשים תחתם. היו חקלאים אמיצים בודדים שעקרו ונטעו מחדש ובהזדמנות זו ניצלו את הנסיון והידע הרב שנרכש בארץ עד אז. הכניסו את הזנים החדשים הטובים והפוריים יותר ובעלי איכות הפרי הגבוהה יותר, הכינו את הקרקע בצורה נכונה והעיקר התקינו מערכת השקייה יעילה ומודרנית. מטעים אלו רווחיים עד עצם היום הזה, למרות הקשיים הרבים שעוברים כיום על החקלאות.
במציאות של כפר נטר, גם המגדלים התבגרו יחד עם העצים, שלא לומר הזדקנו ומאחר שהחקלאות פחות מענינת את הדור הצעיר, הזקנים העייפים עם כוחותיהם המדולדלים מעדיפים להשאר במצב הקיים ולא לחדש את המטעים.
לכל הצרות האלו התווספו צרות נוספות. לאבוקדו יש דרישות גבוהות למים וכמויות המים היו מוגבלות. מחיר המים הלך והאמיר ולעומת זאת מחיר התוצרת הלך וירד. הקטיף היה קשה ויקר בגלל העצים הגבוהים, הריווחיות הלכה וירדה, עד שבסופו של דבר מטעים אלו התנוונו והוזנחו יחד עם כל החקלאות הגוועת.
