הכוונה במשפט זה, למי שאינו יודע, היא כמובן החקלאות. ענף עתיק יומין שאי אפשר בלעדיו מאחר שהוא מספק מזון לאוכלוסיה. רק לפני כ-150 עד 200 שנה 80% ויותר מהאוכלוסיה עסקה בחקלאות וכל זאת כדי לספק מזון. למרות הכל הם לא הצליחו לספק את כל תצרוכת המזון ומידי פעם היו תקופות רעב. לשם השוואה, במדינות המודרניות כיום, רק כ-3% מהאוכלוסיה הם חקלאים שלא רק מספקים את כל התצרוכת, אלא גם יוצרים עודפים מסוכנים (עודף במוצר חקלאי ולו הקטן ביותר, מביא לנפילת מחירים שעלולה למוטט את כל הענף החקלאי). כיצד עושים זאת? פשוט בעזרת טכנולוגיות דשנים, כלי עבודה מודרנים (טרקטור במקום פרד וסוס) ועוד. מה שנקרא חקלאות מודרנית. אך לשם כך יש להשקיע ממון. המשוואה של השקעת הון לעומת עבודה ועבודת ידיים בפרט, ידועה לכל כלכלן מתחיל.
בכפר נטר של אותם ימים החלק של ההון במשוואה זו היה קטן מאד, קצת מעל לאפס. כדי לאזן את המשוואה, היה צריך להשקיע עבודה והרבה.
החקלאות של שכנינו הערבים היתה כמו לפני 200 שנה. משק עם השקעת הון מועטה ביותר, ציוד דל מאוד או בכלל ללא ציוד, שיטות עבודה פרמיטיביות, זנים דלי יבול ללא השקייה (משק בעל) ועבודת ידיים רבה. לפיכך גם ההכנסה היתה דלה מאד ובלתי יציבה, תלויה בחסדי שמים. גם גידולי השדה וגם משק החי היו נתונים תחת איום מתמיד של מחלות ומזיקים שלא פעם הביאו לאבדן מוחלט של היבול והחי. לכן חקלאים אלו, שנוסף לכל חיו בתנאי אריסות, לרוב היו עניים מרודים. לשם "השלמת הכנסה" עסקו במקצוע העתיק לא פחות, מקצוע הגניבות ובעיקר משכניהם היהודים. כמובן שהחקלאות העברית לא יכלה להתקיים בדומה לחקלאות הערבית ואף אחד גם לא חשב ללכת בכיוון זה.
לחקלאות במדינת ישראל טרום לידתה וגם לאחר לידתה, היה תפקיד חשוב של אספקת מזון לאוכלוסיה ההולכת וגדלה. תפקיד נוסף ולא פחות חשוב היה תפיסת הקרקעות ושמירה עליהן. קומץ המתישבים קיבלו עליהם גם את האחריות לשמור על אדמת הלאום.
צורת ההתיישבות לכפר נטר נקבעה להיות מושב עובדים. וכך עבדה שיטת מושב העובדים: לכל פרט הוקצתה נחלה בגודל של כ-25 דונם, שעליה נמצא בית המגורים ומבני המשק שלו. כל הרכוש שעל הנחלה הוא רכושו הפרטי של בעל המשק, אבל בנוסף על כל המתיישבים להיות חברים באגודה שיתופית. האגודה קונה אמצעי ייצור ומוכרת את התוצרת החקלאית במשותף. כל מכירה או קניה עבור המשק חייבת לעבור דרך האגודה. לכל חבר יש כרטיס באגודה שבו נרשמים החיובים והזיכויים ובסוף החודש החבר מקבל תשלום, במידה והוא בזכות. לפני ההתחשבנות עם החברים האגודה הייתה מורידה את הוצאותיה, את תשלום החובות של הכפר ורק אח''כ נותנת את התשלום לחבר. קרקעות המושב כולו שייכות לאגודה שעומדת מול מנהל מקרקעי ישראל (או קק''ל אז) וגם מול המוסדות המיישבים שנותנים (אם נותנים...) תקציבים ומכסות יצור. האגודה לאחר שקיבלה, מחלקת למתיישבים כראות עיניה.
בכפר נטר של אותם ימים החלק של ההון במשוואה זו היה קטן מאד, קצת מעל לאפס. כדי לאזן את המשוואה, היה צריך להשקיע עבודה והרבה.
החקלאות של שכנינו הערבים היתה כמו לפני 200 שנה. משק עם השקעת הון מועטה ביותר, ציוד דל מאוד או בכלל ללא ציוד, שיטות עבודה פרמיטיביות, זנים דלי יבול ללא השקייה (משק בעל) ועבודת ידיים רבה. לפיכך גם ההכנסה היתה דלה מאד ובלתי יציבה, תלויה בחסדי שמים. גם גידולי השדה וגם משק החי היו נתונים תחת איום מתמיד של מחלות ומזיקים שלא פעם הביאו לאבדן מוחלט של היבול והחי. לכן חקלאים אלו, שנוסף לכל חיו בתנאי אריסות, לרוב היו עניים מרודים. לשם "השלמת הכנסה" עסקו במקצוע העתיק לא פחות, מקצוע הגניבות ובעיקר משכניהם היהודים. כמובן שהחקלאות העברית לא יכלה להתקיים בדומה לחקלאות הערבית ואף אחד גם לא חשב ללכת בכיוון זה.
לחקלאות במדינת ישראל טרום לידתה וגם לאחר לידתה, היה תפקיד חשוב של אספקת מזון לאוכלוסיה ההולכת וגדלה. תפקיד נוסף ולא פחות חשוב היה תפיסת הקרקעות ושמירה עליהן. קומץ המתישבים קיבלו עליהם גם את האחריות לשמור על אדמת הלאום.
צורת ההתיישבות לכפר נטר נקבעה להיות מושב עובדים. וכך עבדה שיטת מושב העובדים: לכל פרט הוקצתה נחלה בגודל של כ-25 דונם, שעליה נמצא בית המגורים ומבני המשק שלו. כל הרכוש שעל הנחלה הוא רכושו הפרטי של בעל המשק, אבל בנוסף על כל המתיישבים להיות חברים באגודה שיתופית. האגודה קונה אמצעי ייצור ומוכרת את התוצרת החקלאית במשותף. כל מכירה או קניה עבור המשק חייבת לעבור דרך האגודה. לכל חבר יש כרטיס באגודה שבו נרשמים החיובים והזיכויים ובסוף החודש החבר מקבל תשלום, במידה והוא בזכות. לפני ההתחשבנות עם החברים האגודה הייתה מורידה את הוצאותיה, את תשלום החובות של הכפר ורק אח''כ נותנת את התשלום לחבר. קרקעות המושב כולו שייכות לאגודה שעומדת מול מנהל מקרקעי ישראל (או קק''ל אז) וגם מול המוסדות המיישבים שנותנים (אם נותנים...) תקציבים ומכסות יצור. האגודה לאחר שקיבלה, מחלקת למתיישבים כראות עיניה.
