יום העליה נקבע ל-27.7.1939. כפר נטר היה הישוב ה-50 ברשימת ישובי חומה ומגדל. השטח נבחר ואושר, האנשים היו מוכנים והמתינו ליום העליה. את מבצע העליה לקרקע בתקופת חומה ומגדל היו מכינים קודם בבסיס יציאה, בו היו מרכזים את האנשים ואת הציוד. הציוד כלל צריפים מפורקים, אוהלים, מלט, חצץ, מיטות, מזרונים ועוד. בסיס היציאה של כפר נטר היה כפר צור.
את החומה, המגדל וכל המתקנים והמבנים היו חייבים לגמור לבנות באותו יום, משום שהכל נבנה ללא רשיון (כן כבר אז היו דברים כאלה...) ולפי חוק טורקי ישן לא היו הורסים מבנה שיש לו גג אפילו אם נבנה ללא רשיון. על כן ליום חג זה של העליה לקרקע, היו מתגייסים כל מי שרק היה יכול מהסביבה הקרובה והרחוקה, ללא חשבון. האורחים שבאו לעזור היו מביאים לא רק את עצמם, אלא גם מכל הבא ליד, החל מציוד יקר ערך שהיה נשאר ועד כיכרות לחם סנדויצ'ים ומים.
חומה נבנתה מקיר כפול של לוחות עץ שבינהם מולא חצץ, כדי למנוע מעבר של קליעי רובה. לפני הגדר פרסו תיל דוקרני. המגדל נבנה מקורות ולוחות עץ שחוברו בעזרת ברגים ומסמרים. למגדל היו כמה קומות, כשבקומה העליונה היה פרוג'קטור שהופעל על ידי גנרטור שהוצב בתחתית המגדל. בקומה העליונה ישב השומר ששימש גם כתצפיתן ובלילה היה מסובב ביד את הפרוג'קטור ומאיר על החומה והגדרות. נוסף לתפקיד הבטחוני, היה למגדל גם תפקיד פסיכולוגי על המתישבים עצמם ועל שכינהם הערבים. כמו "החריש הפוליטי" שהצהיר וקבע: זו האדמה שלי!!! כך המגדל הכריז וקבע: הנה קם פה ישוב חדש!!!
ביום העליה הוקמו שלושה צריפים למגורים. צריף נוסף הוקם בתור חדר אוכל ומטבח והוא שימש גם להתכנסויות, כעין מועדון. הכל הוקם ביום אחד, מהשכם בבוקר עד הערב. כשהכל נגמר וכולם היו עייפים אך מרוצים, פרצו הכל בריקוד הורה סוער.
למחרת זרחה השמש והאירה על בוקר יום חדש. כל האנשים הטובים שעזרו הלכו ואת ההמולה והרעש של יום האתמול תפסה דממה, דממה. מסביב רק אדמה וכשמסתכלים לאופק ניתן לראות את השמים נוגעים באדמה... 25 אנשים נשארו מוקפים חומה וגדר, כשברשותם שני רובי ציד, שלושה צריפים, ועשרה אוהלים בלבד.
מתברר שהצורך הביולוגי הראשון של האנשים הוא אוכל. במזווה של המטבח לא נשאר הרבה. מים היו במשורה מהחביות שהובאו מכפר צור. המתישבים באו למקום זה כדי להוציא לחמם מהאדמה... לא סתם כמליצה אלא כמציאות ממשית.
את החומה, המגדל וכל המתקנים והמבנים היו חייבים לגמור לבנות באותו יום, משום שהכל נבנה ללא רשיון (כן כבר אז היו דברים כאלה...) ולפי חוק טורקי ישן לא היו הורסים מבנה שיש לו גג אפילו אם נבנה ללא רשיון. על כן ליום חג זה של העליה לקרקע, היו מתגייסים כל מי שרק היה יכול מהסביבה הקרובה והרחוקה, ללא חשבון. האורחים שבאו לעזור היו מביאים לא רק את עצמם, אלא גם מכל הבא ליד, החל מציוד יקר ערך שהיה נשאר ועד כיכרות לחם סנדויצ'ים ומים.
חומה נבנתה מקיר כפול של לוחות עץ שבינהם מולא חצץ, כדי למנוע מעבר של קליעי רובה. לפני הגדר פרסו תיל דוקרני. המגדל נבנה מקורות ולוחות עץ שחוברו בעזרת ברגים ומסמרים. למגדל היו כמה קומות, כשבקומה העליונה היה פרוג'קטור שהופעל על ידי גנרטור שהוצב בתחתית המגדל. בקומה העליונה ישב השומר ששימש גם כתצפיתן ובלילה היה מסובב ביד את הפרוג'קטור ומאיר על החומה והגדרות. נוסף לתפקיד הבטחוני, היה למגדל גם תפקיד פסיכולוגי על המתישבים עצמם ועל שכינהם הערבים. כמו "החריש הפוליטי" שהצהיר וקבע: זו האדמה שלי!!! כך המגדל הכריז וקבע: הנה קם פה ישוב חדש!!!
ביום העליה הוקמו שלושה צריפים למגורים. צריף נוסף הוקם בתור חדר אוכל ומטבח והוא שימש גם להתכנסויות, כעין מועדון. הכל הוקם ביום אחד, מהשכם בבוקר עד הערב. כשהכל נגמר וכולם היו עייפים אך מרוצים, פרצו הכל בריקוד הורה סוער.
למחרת זרחה השמש והאירה על בוקר יום חדש. כל האנשים הטובים שעזרו הלכו ואת ההמולה והרעש של יום האתמול תפסה דממה, דממה. מסביב רק אדמה וכשמסתכלים לאופק ניתן לראות את השמים נוגעים באדמה... 25 אנשים נשארו מוקפים חומה וגדר, כשברשותם שני רובי ציד, שלושה צריפים, ועשרה אוהלים בלבד.
מתברר שהצורך הביולוגי הראשון של האנשים הוא אוכל. במזווה של המטבח לא נשאר הרבה. מים היו במשורה מהחביות שהובאו מכפר צור. המתישבים באו למקום זה כדי להוציא לחמם מהאדמה... לא סתם כמליצה אלא כמציאות ממשית.
