השם כפר נטר הינו על שמו של מייסד מקווה ישראל, קרל נטר. מנהל מקווה ישראל באותם הימים, אליהו קראוזה שחינך לחקלאות והתיישבות, ראה בהקמת יישוב חקלאי שאנשיו באים ממקווה ישראל את גולת הכותרת של מפעלו הציוני והחקלאי. השאיפה היתה שכפר נטר יקלוט רק את בוגרי מקווה ישראל וזה יהיה ייחודו. אולם המציאות היתה שלמרות כל המאמצים, לא היו מספיק בוגרי מקווה ישראל שהיו מוכנים לבוא ולהתיישב בכפר נטר. למעשה הם היוו רק רסיס קטן מתוך כלל האוכלוסיה של הכפר. קומץ המתיישבים הראשונים קיבלו תוספת מתיישבים בעזרת המוסדות, טיפין טיפין או בגלים. בכל אלה אף לא אחד ממקווה ישראל.
גרעין המתיישבים הראשון היה מקרב בוגרי ופועלי מקווה ישראל. בינהם נמנים: דייגי, בריפמן, גוטמן, זיסלמן, חנלביץ', ירוביצקי, לב, ליפמן, לצקי, שניצר, תורג'מן ועוד. בהמשך, בימיה הראשונים של תקופת המחנה שהיה במרכז הכפר, הצטרפו בודדים בינהם בן משה ועוד. אבל לא מעטים שלא החזיקו מעמד בתנאים הקשים קמו ועזבו.
עם פרוק המחנה והמעבר לחלקות הקבע, התחיל הכפר לצמוח מדרום צפונה. תחילה נבנו רפתות לעוזבי המחנה, כדי לשכן בהם את הפרות. אבל בינתיים גרו בהם האנשים "עד שיבנו להם בתים". מאחר והאנשים התרגלו לגור ברפתות וכידוע הפרות חשובות יותר, בנו לפרות ובאותה הזדמנות גם לתרנגולות בתים אחרים ואולי גם יותר נוחים...
את חלקו הצפוני של הכפר היה צריך "לגאול". אדמות אלו היו שייכות לכפר צור ולבאר גנים, שגם הם היו יישובים על המפה, אבל מסיבות שונות לא צמחו והתפתחו. כמה מאנשי כפר צור הצטרפו לכפר נטר עוד בתקופת המחנה, אבל המשיכו לגור בכפר צור עד המעבר לחלקות הקבע, בינהם נמנים: שטיינר, אוסובסקי ועוד. מבית יהושע, השכן הדרומי, באותם ימים קיבוץ דתי, הצטרפו לכפר עוד שתי משפחות דתיות: ביטר שעיברת שמו לברנע וגוטר.
בשלב זה כפר נטר השתרע מדרום ועד המרכז של היום. רחוק מהשאיפה של יישוב סטנדרטי האמור לכלול כ-100 משקים. לאחר לא מעט ויכוחים ומלחמות סופחו אדמות כפר צור ובאר גנים לכפר נטר. משבצת הקרקע גדלה ואפשר היה לקלוט עוד מתישבים.
לגל המתיישבים הבא שהגיע מערים כמו פתח תקוה וירושלים וגוייס על ידי הסוכנות ו"המפלגה המתאימה", היו כבר תנאים משופרים. בנו להם בתים של ממש ואפילו גג בטון שטוח, מה שהזכיר כפר ערבי. בתים אלו גרמו לא מעט קינאה וטרוניות מצד המתיישבים הותיקים: "למה להם מגיע בתים ולנו לא? מה, אנחנו בהמות שצריכות לגור ברפתות?" וכו' וכו'... מכאן והלאה למתיישבים הבאים נבנו בתים למגורים ולא רפתות! על גל זה נמנים: רבינוביץ', טקץ, כרמי, ברקוביץ', אטשטיין, דומאי ועוד.
הגל הבא היו "הבולגרים" שהגיעו מכפר חיטין שבצפון. עליהם נמנים: קסטרו, ממון, בז'רנו ומטרני. היו אלה אנשים חרוצים בעלי רקע חקלאי, שקצרה רוחם לחכות והם הגיעו לכפר לפני שבתיהם ניבנו. היה צריך לשכן אותם "בינתיים, עד שבתיהם יבנו". הפתרון בא מצד המתיישבים הותיקים, ששיכנו אותם בחצרותיהם. לדוגמא, משפחת מטרני קיבלה את בית האימון לאפרוחים של משפחת בן משה ומשפחת בז'רנו קיבלה חלק מהרפת של ליפמן... אל נשכח ש"בעלי הבתים" עצמם גרו עדיין ברפתות...
התקופה: תום מלחמת העולם השנייה ופליטי השואה מגיעים בהמוניהם לארץ. מוסדות הקליטה והסוכנות מנסים ליישבם גם ביישובים חקלאים ותיקים. כך גם לכפר נטר מגיע הגל הבא, בינהם: לקס, גרוס, גולדשטיין, גדול, רומנקביץ' ועוד. הכפר ממשיך לגדול צפונה. קליטת גל זה היתה קשה מסיבות מובנות. נוסף על כך גם חוסר הרקע בחקלאות וקשיי השפה העברית. היה צורך להשקיע בהם שפע של אהבה, הבנה והתחשבות, שלא תמיד אכן קיבלו...
תום המלחמות מביא את הגל הבא, שבעיקרו חיילים משוחררים עם רקע קרבי, שבא לא פעם לידי ביטוי גם לאחר ש"חיתתו חרבותהם לאיתים" במלחמות בינם לבין עצמם... על כן נקרא הרחוב שלהם "רחוב השלום"... בתקווה שאכן ישרור שם שלום. בינהם: בכר, אונגר, פולק, חימוביץ', ברנהולץ', גולומב ועוד. קטע זה של הכפר הוא כמעט היחיד שאין לו את כל מכסת הקרקע ליד הבית. את שארית הקרקע קבלו תושבי רחוב השלום באדמות חנון, אדמות שננטשו על ידי הערבים שנמלטו במלחמת השחרור.
עוד גל אחד וממלאים את כל יחידות המשק, 70 במספר. הרחוב האחרון שיושב הוא זה הסוגר את הכפר מצפון, בכיוון ממזרח למערב. עליו נמנים: פישר, לורבר, ליבשטיין, אברמוב ועוד. אלו היו אנשים ותיקים בארץ, חלקם יוצאי קיבוצים, שעברו לעיר ושוב חזרו לחקלאות.
נשארו רק כמה כיסים קטנים בגבולות המרוחקים עם כפר צור לשעבר ו"שכונת התימנים" עין יעקב, שלבסוף גם הם התמלאו.
יש לנו עכשיו כפר גדול וארוך, כשני ק''מ ארכו, שלאורכו "קולי" עמוק (דרך עפר חרוצה בשתי תעלות לכל אורכה). בחורף מתבוססות בו העגלות בבוץ ובקיץ, כשעוברת מידי פעם מכונית היא מעלה אחריה ענן אבק עצום.
הכפר גדל ופתאום להגיע מקצהו האחד לשני, נהייתה משימה לא קלה. מרחקים אלו התקצרו כעבור זמן רב כשנסלל כביש והתחבורה הפכה להיות במכונית ולא בסוס או חמור... אך באותם ימים של טרום כביש (גם הכביש הצפוני לנתניה לא היה קיים), נחשב כפר נטר ל"חור נידח" ובכלל מי ידע היכן מקום זה?... ומי המשוגע שיילך לגור שם?...
פתאום ביום אחד, מתברר של"חור" הזה יש קופצים רבים ובינהם גם בנים של מתיישבים. והינה עוד גל אחד שהוא "שיכון הבנים" שהוקם בקצה הצפון מערבי של הכפר. כל החקלאות שלהם, גינה קטנה ודשא...
הגענו לשנות ה-2000. החקלאות מוציאה את נשימותיה האחרונות, אולי לפני מותה הסופי. נפוצה שמועה בארץ שיש מקום יפה ונעים לגור בו שנקרא כפר נטר. מגיעים אנשים, בייחוד בעלי ממון, המוכנים לשלם הרבה בשביל נחלה שלא בהכרח תשמש לחקלאות, אלא ל"מגורים איכותיים בלבד". מתחיל תהליך של החלפת החקלאות היפה והבריאה בכל מה שנקרא "פונקציות של יישוב קהילתי".
פעם כשהבנים התבגרו, הם היו עוזבים את הכפר בחיפושיהם אחר הפרנסה, הממון והתהילה. אבל כעת מתברר שאפשר לעשות זאת ואף טוב יותר כשגרים בכפר נטר. באה הדרישה למגורים בכפר ואיתה הגל הנוסף שנקרא "הרחבה". בפינה הצפון מערבית של הכפר, צמוד ל"שיכון בנים", אותרו כ- 100 דונם שחולקו ל-82 מיגרשים בגודל חצי דונם כל אחד. לכל בעל נחלה בכפר היתה זכות לרכוש מגרש כזה עבור אחד מצאצאיו. קמה שכונה יפה למגורים בלבד ועל החקלאות יקראו בספרים...
אנו בתחילת המאה ה-21. כפר נטר שהיתה פנינת החקלאות הופכת לפנינת נדל''ן עם כל מה שמשתמע מכך... ובסך הכל עברו 70 שנה בלבד...
גרעין המתיישבים הראשון היה מקרב בוגרי ופועלי מקווה ישראל. בינהם נמנים: דייגי, בריפמן, גוטמן, זיסלמן, חנלביץ', ירוביצקי, לב, ליפמן, לצקי, שניצר, תורג'מן ועוד. בהמשך, בימיה הראשונים של תקופת המחנה שהיה במרכז הכפר, הצטרפו בודדים בינהם בן משה ועוד. אבל לא מעטים שלא החזיקו מעמד בתנאים הקשים קמו ועזבו.
עם פרוק המחנה והמעבר לחלקות הקבע, התחיל הכפר לצמוח מדרום צפונה. תחילה נבנו רפתות לעוזבי המחנה, כדי לשכן בהם את הפרות. אבל בינתיים גרו בהם האנשים "עד שיבנו להם בתים". מאחר והאנשים התרגלו לגור ברפתות וכידוע הפרות חשובות יותר, בנו לפרות ובאותה הזדמנות גם לתרנגולות בתים אחרים ואולי גם יותר נוחים...
את חלקו הצפוני של הכפר היה צריך "לגאול". אדמות אלו היו שייכות לכפר צור ולבאר גנים, שגם הם היו יישובים על המפה, אבל מסיבות שונות לא צמחו והתפתחו. כמה מאנשי כפר צור הצטרפו לכפר נטר עוד בתקופת המחנה, אבל המשיכו לגור בכפר צור עד המעבר לחלקות הקבע, בינהם נמנים: שטיינר, אוסובסקי ועוד. מבית יהושע, השכן הדרומי, באותם ימים קיבוץ דתי, הצטרפו לכפר עוד שתי משפחות דתיות: ביטר שעיברת שמו לברנע וגוטר.
בשלב זה כפר נטר השתרע מדרום ועד המרכז של היום. רחוק מהשאיפה של יישוב סטנדרטי האמור לכלול כ-100 משקים. לאחר לא מעט ויכוחים ומלחמות סופחו אדמות כפר צור ובאר גנים לכפר נטר. משבצת הקרקע גדלה ואפשר היה לקלוט עוד מתישבים.
לגל המתיישבים הבא שהגיע מערים כמו פתח תקוה וירושלים וגוייס על ידי הסוכנות ו"המפלגה המתאימה", היו כבר תנאים משופרים. בנו להם בתים של ממש ואפילו גג בטון שטוח, מה שהזכיר כפר ערבי. בתים אלו גרמו לא מעט קינאה וטרוניות מצד המתיישבים הותיקים: "למה להם מגיע בתים ולנו לא? מה, אנחנו בהמות שצריכות לגור ברפתות?" וכו' וכו'... מכאן והלאה למתיישבים הבאים נבנו בתים למגורים ולא רפתות! על גל זה נמנים: רבינוביץ', טקץ, כרמי, ברקוביץ', אטשטיין, דומאי ועוד.
הגל הבא היו "הבולגרים" שהגיעו מכפר חיטין שבצפון. עליהם נמנים: קסטרו, ממון, בז'רנו ומטרני. היו אלה אנשים חרוצים בעלי רקע חקלאי, שקצרה רוחם לחכות והם הגיעו לכפר לפני שבתיהם ניבנו. היה צריך לשכן אותם "בינתיים, עד שבתיהם יבנו". הפתרון בא מצד המתיישבים הותיקים, ששיכנו אותם בחצרותיהם. לדוגמא, משפחת מטרני קיבלה את בית האימון לאפרוחים של משפחת בן משה ומשפחת בז'רנו קיבלה חלק מהרפת של ליפמן... אל נשכח ש"בעלי הבתים" עצמם גרו עדיין ברפתות...
תום המלחמות מביא את הגל הבא, שבעיקרו חיילים משוחררים עם רקע קרבי, שבא לא פעם לידי ביטוי גם לאחר ש"חיתתו חרבותהם לאיתים" במלחמות בינם לבין עצמם... על כן נקרא הרחוב שלהם "רחוב השלום"... בתקווה שאכן ישרור שם שלום. בינהם: בכר, אונגר, פולק, חימוביץ', ברנהולץ', גולומב ועוד. קטע זה של הכפר הוא כמעט היחיד שאין לו את כל מכסת הקרקע ליד הבית. את שארית הקרקע קבלו תושבי רחוב השלום באדמות חנון, אדמות שננטשו על ידי הערבים שנמלטו במלחמת השחרור.
עוד גל אחד וממלאים את כל יחידות המשק, 70 במספר. הרחוב האחרון שיושב הוא זה הסוגר את הכפר מצפון, בכיוון ממזרח למערב. עליו נמנים: פישר, לורבר, ליבשטיין, אברמוב ועוד. אלו היו אנשים ותיקים בארץ, חלקם יוצאי קיבוצים, שעברו לעיר ושוב חזרו לחקלאות.
נשארו רק כמה כיסים קטנים בגבולות המרוחקים עם כפר צור לשעבר ו"שכונת התימנים" עין יעקב, שלבסוף גם הם התמלאו.
יש לנו עכשיו כפר גדול וארוך, כשני ק''מ ארכו, שלאורכו "קולי" עמוק (דרך עפר חרוצה בשתי תעלות לכל אורכה). בחורף מתבוססות בו העגלות בבוץ ובקיץ, כשעוברת מידי פעם מכונית היא מעלה אחריה ענן אבק עצום.
הכפר גדל ופתאום להגיע מקצהו האחד לשני, נהייתה משימה לא קלה. מרחקים אלו התקצרו כעבור זמן רב כשנסלל כביש והתחבורה הפכה להיות במכונית ולא בסוס או חמור... אך באותם ימים של טרום כביש (גם הכביש הצפוני לנתניה לא היה קיים), נחשב כפר נטר ל"חור נידח" ובכלל מי ידע היכן מקום זה?... ומי המשוגע שיילך לגור שם?...
פתאום ביום אחד, מתברר של"חור" הזה יש קופצים רבים ובינהם גם בנים של מתיישבים. והינה עוד גל אחד שהוא "שיכון הבנים" שהוקם בקצה הצפון מערבי של הכפר. כל החקלאות שלהם, גינה קטנה ודשא...
הגענו לשנות ה-2000. החקלאות מוציאה את נשימותיה האחרונות, אולי לפני מותה הסופי. נפוצה שמועה בארץ שיש מקום יפה ונעים לגור בו שנקרא כפר נטר. מגיעים אנשים, בייחוד בעלי ממון, המוכנים לשלם הרבה בשביל נחלה שלא בהכרח תשמש לחקלאות, אלא ל"מגורים איכותיים בלבד". מתחיל תהליך של החלפת החקלאות היפה והבריאה בכל מה שנקרא "פונקציות של יישוב קהילתי".
פעם כשהבנים התבגרו, הם היו עוזבים את הכפר בחיפושיהם אחר הפרנסה, הממון והתהילה. אבל כעת מתברר שאפשר לעשות זאת ואף טוב יותר כשגרים בכפר נטר. באה הדרישה למגורים בכפר ואיתה הגל הנוסף שנקרא "הרחבה". בפינה הצפון מערבית של הכפר, צמוד ל"שיכון בנים", אותרו כ- 100 דונם שחולקו ל-82 מיגרשים בגודל חצי דונם כל אחד. לכל בעל נחלה בכפר היתה זכות לרכוש מגרש כזה עבור אחד מצאצאיו. קמה שכונה יפה למגורים בלבד ועל החקלאות יקראו בספרים...
אנו בתחילת המאה ה-21. כפר נטר שהיתה פנינת החקלאות הופכת לפנינת נדל''ן עם כל מה שמשתמע מכך... ובסך הכל עברו 70 שנה בלבד...
