הכתוב בחותמת או בראשו של נייר המכתבים של כפר נטר השתנה במשך השנים. בתחילה היה "הסתדרות הפועלים החקלאים, ארגון למושב עובדים על שם יעקב נטר, מיסודם של בוגרי מקווה ישראל". מאוחר יותר: "כפר נטר, ארגון פועלים להתישבות חקלאית שיתופית בע''מ". לשתי המילים "חקלאית שיתופית" יש משמעות רבה, אלו לא סתם מילים.
תן ככל יכולתך, קבל כפי צרכיך
המנהיגים שעמדו בראש העם בתקופת תחילת ההתיישבות, רובם היו בעלי אוריאנטציה סובייטית מתקופת "סטאלין שמש העמים". גם רוב ההתיישבות אז הייתה של תנועת השומר הצעיר עם אוריינטציה סובייטית מובהקת. לפי תפיסה זו, הכל משותף, אין כסף כי לא צריך וגם אין רכוש פרטי כי לא צריך. הקולקטיב נותן לפרט כל מה שהוא צריך. בהדגשה מה שהוא צריך, לא מה שהוא רוצה. העקרונות המנחים היו תן ככל יכולתך, קבל כפי צרכיך וכולם בעד אחד ואחד בעד כולם.
יש לציין שלאורך ההסטוריה רואים שצורת חיים כזו, הן של בעלי חיים והן של אנשים, החזיקה מעמד ושרדה בתנאים קשים ביותר לעומת חייהם של פרטים בודדים שנכחדו. צורת חיים זו בקרב אנשים הייתה טובה מאד כאשר התנאים היו באמת קשים, אולם פשטה את הרגל לחלוטין כאשר התנאים השתפרו ונעשו טובים ונוחים.
בעלי התפקידים היו נבחרים בהצבעה. הם שנהלו וקבעו, לרוב בדרך דמוקרטית, כל מהלך. איך יראה המשק שלך, מה תגדל וכמה, היכן תערוך קניותך וכמה תשלם. כל תושב היה חייב להיות חבר הסתדרות עם כל המשתמע מכך, כמו לחתום על עיתון דבר, לקבל שרותי קופת חולים, לשלוח את ילדיו לתנועת הנוער העובד וכו'. הכל מאורגן ומוכן למענך בצורה הטובה ביותר. הפרט הבודד היה פטור מלהשקיע יותר מידי במחשבה ובפוליטיקה כי "יש מי שעושה זאת טוב יותר". הפרט הבודד אמור להשקיע את כל מירצו בעבודה ויצירה ובתמורה יקבל כל מה שצריך.
עיקרון זה היה קיים זמן רב, בייחוד בקיבוצי השומר הצעיר שבהם השיתוף הגיע אפילו עד לגידול הילדים. כשלרך הנולד מלאו שלושה חודשים, הוא נותק מרשות אימו היולדת ועבר לרשות המשותפת שנקראה "בית הילדים". כך האמא השתחררה לחזור לעבודה וליצירה בקולקטיב. יש מישהו אחר שיטפל בילד ויעשה זאת טוב יותר מהאם...
השתבשות האידיאל
רק בתקופה מאוחרת יותר, התברר שרוב בעלי התפקידים התאהבו יותר מידי בתפקידם ו"נדבקו לכיסא". נוצרו קנוניות וניצול התפקיד להפקת טובות הנאה לבעל השררה ולמקורביו על חשבון כלל הציבור. הסתאבות זו הביאה לתוצאות הרות אסון. מי שניסה או הרהר על ביטול הארגון והשיתוף, נחשב למחבל ובוגד ולא פעם גורש בחרפה החוצה. הסגידה העיוורת של הרבה ישובים לאידיאל של הארגון והשיתוף ואי היכולת וחוסר ההחלטה לברוח בעוד מועד מאידיאל זה, גרמו לנפילת ישובים רבים, שנמשכת עד היום.
מתברר שמה שמתאים לקולקטיב של קן נמלים או לכוורת דבורים (שאצלהן ההתמחות וחלוקת התפקידים ברורה: עמלות, אוספות צוף, מטפלות בוולדות וכן הלאה...) לא מתאים לקולקטיב של אנשים. צורת החיים הקולקטיווית טובה לאנשים כשהתנאים קשים מאד ואין שום הצעות או פיתויים מבחוץ, כשאין כל אלטרנטיבה אחרת, אלא לברוח. היא טובה בתנאי שרוב האנשים בקולקטיב חדורים עמוק עמוק בערכים כמו ציונות, עבודת כפיים ואהבת המולדת עד כדי הקרבת החיים. בעיקר ערך "ואהבת לרעך כמוך" חיוני ביותר.
אין ספק שצורת החיים השיתופית החזיקה והצילה את ההתיישבות זמן רב. מיקום הישובים היה באיזורי ספר, המתיישבים הגנו בגופם על אדמת המולדת והיו הראשונים לסבול מהתנכלויות של פורעים ערביים ואף שילמו בחייהם על כך. מיטב הנוער יצא מצורת חיים זו כשהוא חדור ערכים ומילא תפקידים חשובים הדורשים התנדבות והקרבה בעבודה, בחברה, בצבא ובשרות המדינה. היה זה כבוד רב להשתייך להתיישבות העובדת. בני הקיבוצים והמושבים נחשבו אז "מלח הארץ".
אך לדעת כותב שורות אלו, צורת החיים השיתופית משולה לפיגום שמסייע לבנות בית יפה. אם לא מפרקים אותו בסיום הבניה, הוא יכער את הבית, ישבש ויפגע בחיי הגרים בו. כאשר המצב משתפר, הממון והכסף מתחילים למלא את הכיסים והלב, הביטחון הפיזי והכלכלי עולה ולכאורה צריך להיות מצוין, אז מתחילות הצרות. קינאה שמביאה שינאה, הביטויים הנדושים "מגיע לי", או "למה הוא ולא אני" חוגגים בפאר...
מתברר שאנשים אינם שווים, לא בצורתם, לא בטוב ליבם, לא במחשבתם וגם לא במאוויהם. אין שיוויון בין האנשים. השוני רב על השיוויון. אצל נמלים או דבורים אין כסף או רכוש פרטי, אין קינאה, אין שינאה, אף אחד לא שואל שאלות. אין אספות כלליות, אין ויכוחים וגם לא מנגנון לקבלת החלטות. עושים כל דבר אוטומטי ואינסטנקטיבי, אפילו הקרבת חיים. הכל למען הקולקטיב. לכן השיתופיות אצלהן עובדת מצויין. אצל אנשים זה כבר הרבה יותר קשה.
פקיד גבוה היושב במשרד יפה בתל אביב
המושבים שכפר נטר נמנה עליהם היו כעין שלב ביניים בין חיי שיתוף מלאים כמו בקיבוצים, לבין חיים פרטיים כמו במושבה או עיר. אבל רחוקה עוד הדרך. בשנותיו הראשונות של כפר נטר, צורת החיים השיתופית אמרה לגבי חברי הכפר פקיד גבוה היושב במשרד יפה בתל אביב או בירושלים והוא המתכנן, הקובע והמאשר של התקציבים. הוא המחליט איך יתנהלו החיים בהתיישבות עד הפרט הקטן ביותר. אבל הפקיד החשוב אינו דן, מתייעץ ומדבר עם כל חבר. אם בכלל הוא דן ומדבר, אז רק עם נציגי החברים, כלומר ראשי "האגודה".
תן ככל יכולתך, קבל כפי צרכיך
המנהיגים שעמדו בראש העם בתקופת תחילת ההתיישבות, רובם היו בעלי אוריאנטציה סובייטית מתקופת "סטאלין שמש העמים". גם רוב ההתיישבות אז הייתה של תנועת השומר הצעיר עם אוריינטציה סובייטית מובהקת. לפי תפיסה זו, הכל משותף, אין כסף כי לא צריך וגם אין רכוש פרטי כי לא צריך. הקולקטיב נותן לפרט כל מה שהוא צריך. בהדגשה מה שהוא צריך, לא מה שהוא רוצה. העקרונות המנחים היו תן ככל יכולתך, קבל כפי צרכיך וכולם בעד אחד ואחד בעד כולם.
יש לציין שלאורך ההסטוריה רואים שצורת חיים כזו, הן של בעלי חיים והן של אנשים, החזיקה מעמד ושרדה בתנאים קשים ביותר לעומת חייהם של פרטים בודדים שנכחדו. צורת חיים זו בקרב אנשים הייתה טובה מאד כאשר התנאים היו באמת קשים, אולם פשטה את הרגל לחלוטין כאשר התנאים השתפרו ונעשו טובים ונוחים.
בעלי התפקידים היו נבחרים בהצבעה. הם שנהלו וקבעו, לרוב בדרך דמוקרטית, כל מהלך. איך יראה המשק שלך, מה תגדל וכמה, היכן תערוך קניותך וכמה תשלם. כל תושב היה חייב להיות חבר הסתדרות עם כל המשתמע מכך, כמו לחתום על עיתון דבר, לקבל שרותי קופת חולים, לשלוח את ילדיו לתנועת הנוער העובד וכו'. הכל מאורגן ומוכן למענך בצורה הטובה ביותר. הפרט הבודד היה פטור מלהשקיע יותר מידי במחשבה ובפוליטיקה כי "יש מי שעושה זאת טוב יותר". הפרט הבודד אמור להשקיע את כל מירצו בעבודה ויצירה ובתמורה יקבל כל מה שצריך.
עיקרון זה היה קיים זמן רב, בייחוד בקיבוצי השומר הצעיר שבהם השיתוף הגיע אפילו עד לגידול הילדים. כשלרך הנולד מלאו שלושה חודשים, הוא נותק מרשות אימו היולדת ועבר לרשות המשותפת שנקראה "בית הילדים". כך האמא השתחררה לחזור לעבודה וליצירה בקולקטיב. יש מישהו אחר שיטפל בילד ויעשה זאת טוב יותר מהאם...
השתבשות האידיאל
רק בתקופה מאוחרת יותר, התברר שרוב בעלי התפקידים התאהבו יותר מידי בתפקידם ו"נדבקו לכיסא". נוצרו קנוניות וניצול התפקיד להפקת טובות הנאה לבעל השררה ולמקורביו על חשבון כלל הציבור. הסתאבות זו הביאה לתוצאות הרות אסון. מי שניסה או הרהר על ביטול הארגון והשיתוף, נחשב למחבל ובוגד ולא פעם גורש בחרפה החוצה. הסגידה העיוורת של הרבה ישובים לאידיאל של הארגון והשיתוף ואי היכולת וחוסר ההחלטה לברוח בעוד מועד מאידיאל זה, גרמו לנפילת ישובים רבים, שנמשכת עד היום.
מתברר שמה שמתאים לקולקטיב של קן נמלים או לכוורת דבורים (שאצלהן ההתמחות וחלוקת התפקידים ברורה: עמלות, אוספות צוף, מטפלות בוולדות וכן הלאה...) לא מתאים לקולקטיב של אנשים. צורת החיים הקולקטיווית טובה לאנשים כשהתנאים קשים מאד ואין שום הצעות או פיתויים מבחוץ, כשאין כל אלטרנטיבה אחרת, אלא לברוח. היא טובה בתנאי שרוב האנשים בקולקטיב חדורים עמוק עמוק בערכים כמו ציונות, עבודת כפיים ואהבת המולדת עד כדי הקרבת החיים. בעיקר ערך "ואהבת לרעך כמוך" חיוני ביותר.
אין ספק שצורת החיים השיתופית החזיקה והצילה את ההתיישבות זמן רב. מיקום הישובים היה באיזורי ספר, המתיישבים הגנו בגופם על אדמת המולדת והיו הראשונים לסבול מהתנכלויות של פורעים ערביים ואף שילמו בחייהם על כך. מיטב הנוער יצא מצורת חיים זו כשהוא חדור ערכים ומילא תפקידים חשובים הדורשים התנדבות והקרבה בעבודה, בחברה, בצבא ובשרות המדינה. היה זה כבוד רב להשתייך להתיישבות העובדת. בני הקיבוצים והמושבים נחשבו אז "מלח הארץ".
אך לדעת כותב שורות אלו, צורת החיים השיתופית משולה לפיגום שמסייע לבנות בית יפה. אם לא מפרקים אותו בסיום הבניה, הוא יכער את הבית, ישבש ויפגע בחיי הגרים בו. כאשר המצב משתפר, הממון והכסף מתחילים למלא את הכיסים והלב, הביטחון הפיזי והכלכלי עולה ולכאורה צריך להיות מצוין, אז מתחילות הצרות. קינאה שמביאה שינאה, הביטויים הנדושים "מגיע לי", או "למה הוא ולא אני" חוגגים בפאר...
מתברר שאנשים אינם שווים, לא בצורתם, לא בטוב ליבם, לא במחשבתם וגם לא במאוויהם. אין שיוויון בין האנשים. השוני רב על השיוויון. אצל נמלים או דבורים אין כסף או רכוש פרטי, אין קינאה, אין שינאה, אף אחד לא שואל שאלות. אין אספות כלליות, אין ויכוחים וגם לא מנגנון לקבלת החלטות. עושים כל דבר אוטומטי ואינסטנקטיבי, אפילו הקרבת חיים. הכל למען הקולקטיב. לכן השיתופיות אצלהן עובדת מצויין. אצל אנשים זה כבר הרבה יותר קשה.
פקיד גבוה היושב במשרד יפה בתל אביב
המושבים שכפר נטר נמנה עליהם היו כעין שלב ביניים בין חיי שיתוף מלאים כמו בקיבוצים, לבין חיים פרטיים כמו במושבה או עיר. אבל רחוקה עוד הדרך. בשנותיו הראשונות של כפר נטר, צורת החיים השיתופית אמרה לגבי חברי הכפר פקיד גבוה היושב במשרד יפה בתל אביב או בירושלים והוא המתכנן, הקובע והמאשר של התקציבים. הוא המחליט איך יתנהלו החיים בהתיישבות עד הפרט הקטן ביותר. אבל הפקיד החשוב אינו דן, מתייעץ ומדבר עם כל חבר. אם בכלל הוא דן ומדבר, אז רק עם נציגי החברים, כלומר ראשי "האגודה".
