במבט ממעוף ציפור על אדמות כפר נטר רואים שטח דמוי מלבן, כשלושה ק''מ אורכו ואחד ק''מ רוחבו. צריכה הייתה להתקבל החלטה: האם לבנות את בתי הקבע ומבני המשק בצורה מרוכזת כעין מחנה ולהמשיך לקיים את החומה כשהאדמות מרוחקות, או לפזר אותם לאורך שלושת הקילומטרים של הכפר.
קביעת מיקום החלקות לאורך היישוב
הצורה המרוכזת מעניקה ביטחון רב יותר ולמעשה כך היה מקובל לבנות את רוב הישובים. לאפשרות השניה, פריסת המיגרשים לאורך המלבן הארוך, כשלכל משק יהיה בית ומבני משק ומאחוריהם הנחלה שגודלה כ-25 דונם, היו יתרונות אחרים. צורה זו העניקה יתרונות רבים מבחינת הנוחיות בעיבוד האדמה והתחושה הטובה "על אדמתי אני יושב". מצד שני היא היתה בעייתית מבחינה ביטחונית, כשהמרחק בין בית אחד לשני כ- 50 מטר ויותר.
החלטה היתה קשה ביותר. לאחר ויכוחים ודיונים אין סופיים, הוחלט למרות הבעיה הביטחונית (שהאמינו שהיא זמנית ותחלוף במהרה) על האפשרות השניה, פיזור החלקות לאורך.
נעשתה פרצלציה (חלוקה למגרשים) והכל היה מוכן למעבר הקבע. כבר בשלב זה, עדיין במגורים הצפופים במחנה, ידע כל חבר היכן אדמתו והתחיל לעבדה ולהתאהב בה. כך בנוסף לחקלאות המשותפת, הייתה כבר חקלאות פרטית, כל אחד על אדמתו.
תכנון המשק החקלאי
אחת מהמחלקות של המוסדות המיישבים הייתה מחלקת התיכנון, שלה היו סניפים בתל אביב, רחובות וירושלים. תפקידם היה לקבוע איך יראה המשק, מה יגדלו וכיצד ובהתאם לכך לשחרר תקציבים.
תכנון נכון, בכל דבר ובייחוד בחקלאות הוא ערובה להצלחה או לכישלון. תיכנון שגוי מבטל גורמים חשובים ביותר כמו כח רצון, איכות אנשים, דם ויזע... כלים לתיכנון טוב, ביחוד תיכנון לחקלאות מודרנית, לא היו באותם הימים. לא היה ניסיון, לא היו נתונים, גם לא היו אנשי מקצוע מנוסים. לכן לא פעם היו מתכננים לפי אינטואיציה או סומכים על מומחים זרים שעשו ניסיונות לאמץ תפיסה חקלאית מארצות אחרות (בעיקר רוסיה) שלא התאימו לארץ. היה די מקובל שגם אישים פוליטים בחשו בקלחת. תופעה זו נמשכה לאורך שנים ואפילו עד היום.
היו הצעות שונות, דיונים וויכוחים אין סופיים למראה המשק המושבי העתידי, עד שתקצר היריעה מלתארם. היה צריך להתחשב בביקוש לתוצרת החקלאית ובתמורה עבורה, בגודל החלקה, טיב האדמה וכמויות המים העתידיות. כמובן שהרבה נתונים היו חסרים ועל כן כפשרה נקבע שהמרכיב העיקרי יהיה גידול ירקות.
בענף הירקות אין צורך בהשקעה גדולה ומקבלים תמורה כבר כעבור חודש עד שלושה חודשים. ניתן גם להחליפו בענף אחר במידה ולא הצליח וללא נזקים רבים. לא כמו בענף עתיר השקעות כמו המטע, המניב פרי רק אחרי ארבע שנים, שבמהלכן צריך להשקיע ממון ללא תמורה. עקירת מטע ומעבר למשהו חדש היה מסב נזקים עצומים. או מצב קיצוני יותר כמו ענף הרפת, שההשקעה ההתחלתית בו עצומה, גם מחיר הפרות וגם הקמת המבנים והתשתיות.
נקבע שהמשק יהיה מה שנקרא "משק מעורב", משק המבוסס על שילוב של מספר ענפי חקלאות.
סוס אחד לשני משקים שכנים
לאורך הכפר נפתחה דרך מדרום לצפון ומשני צידיה החלקות. בראש החלקה ליד הדרך הראשית היה מיקום הבתים והמבנים הנוספים כמו לול (ל-50 מטילות), רפת סככה וכיו''ב ומאחוריהם - חלקת האדמה.
לכל חבר היה מלבן אדמה בגודל 50 מטר רוחב ו-500 מטר אורך לערך. בין כל שתי חלקות היתה דרך שירות משותפת וצינור מים משותף שהיה צריך להגיע עד קצה החלקה. בחלקה, שגודלה כ-25 דונמים, גידלו ירקות ומספוא (מזון לפרות). על מטע לא דיברו עדיין, אבל בטווח הרחוק המטע עתיר הממון, יבוא במקום הירקות.
לחברים לא היה הון עצמי וכל מה שנרכש להקמת המשק היה בכספי התקציב שחולק במשורה. תקציב זה לא ניתן במתנה, אלא כהלוואה שתוחזר בתוספת ריבית וקנס על פיגורים. התקציב איפשר גם חצי סוס (סוס אחד לשני משקים שכנים), חצי עגלה, חצי מחרשה וחצי משדדה.
לאורך הכפר, במקביל לדרך הראשית, מהצד הדרומי עד המרכז, הונח צינור מים שהגיע מתל יצחק. התעלה נחפרה בידיים, באתים ומקושים, מה שהיווה מקור הכנסה לחברים (כן, עבודה יהודית. לא ערבית ולא תאילנדית). אולם המים היו במשורה. רק בשלב מאוחר יותר, כשכלו כל הקיצין ולאחר לחצים, נחפרה ב-1945 באר בצד הדרומי של הכפר. הקידוח היה מוצלח, היו מים בשפע וצינור המים הוארך עד קצה הכפר.
הרפתות קמורות הגג שימשו כבתים
על הכל חשבו, אבל "שכחו" שצריך לבנות על כל חלקה בית מגורים - ולזה התקציב נגמר. עדיין החברים גרו בסיר הלחץ במחנה או בתת תנאים בקרבת מקום, כמו בכפר צור ועוד. הנה עומד להתגשם החלום לעבור ל"וילות" ולשבת כל אחד על אדמתו, אך פתאום החלום נגוז. דחייה ללא הגבלת זמן עד שיהיה תקציב לבתים.
נמצאה פשרה גאונית - הבתים ייבנו אחר כך ובינתיים המגורים יהיו ברפתות, שלהן כן הוגדר תקציב. מבנה הרפת המיועד היה בצורת מלבן בגודל שישה על ארבעה מטרים, דלת אחת, שני חלונות קטנים ממזרח ושניים במערב. המבנה היה בנוי מבלוקים דקים בעובי 15 ס''מ.
הגג היה מקורי ביותר, מפלטות בטון טרומי ללא ברזל (הברזל היה יקר באותם ימים וגם לא בר השגה). את חוסר הברזל פתרו בכך שהפלטות היו קמורות ולכן לגג היתה צורה קשתית. המבנה הקשתי כידוע מעניק חוזק רב וכך אפשר היה לוותר על הברזל היקר. כדי למנוע דליפת מי גשמים צופה הגג בשכבת זפת.
מבנה זה בקושי התאים למגורי פרות, בקיץ חום לוהט, בחורף קור כלבים ובגשם נזילות מהגג ורטיבות מהקירות. אבל באותה עת ובהתאם לתנאים אז, הוא היה אלטרנטיבה מספיק טובה למגורי אדם, הם המתיישבים.
כאשר דרשו מהמוסדות לעשות חלונות זכוכית ומשקופים מעץ במקום תריסי הפח, נתקלו בסרוב מוחלט מאחר ש"לרפתות לא עושים משקופי עץ". הפתרון בא מהעץ המשובח של המגדל. המגדל פורק, חלקו הלך למשקופים וחלקו ניתן כשכר עבודה לנגר החרוץ. הבעיה התעוררה רק כשבא איש הסוכנות לפרק את המגדל ולקבל את העץ חזרה... כך ב-1943 עברו לגור ברפתות והמחנה פורק.
ה"מגורים הזמניים" ברפתות נמשכו כמעט עשור
במשך הזמן הוסיפו ברז וכיור והנה יש מטבח. בהמשך נוסף דוד מים שניתן לחממו בעצים, או למהדרין בנפט והרי מקלחת. בית השימוש בסגנון "בול פגיעה", היה כמובן בחצר. היו שהרחיבו והוסיפו מטבח ממש או חדר.
המצב הזמני הזה נמשך קרוב לעשר שנים. אם לפרות יהיה קר מידי או חם מידי, הן יסבלו ולא יתנו חלב וזה אסור! אך כידוע אנשים לא נותנים חלב, לכן כל אחד מהחברים דאג קודם לפרותיו ולפני שבנה את ביתו החמים והנעים, בנה לפרות וילה עם כל התנאים...
רק ב-1951 בנתה הסוכנות את הבתים המובטחים, שנראו ממש וילות, עם גג רעפים אדום, בית שימוש בתוך הבית ואפילו ממש לא יאמן - אמבטיה... כיום הם נקראים הבתים הישנים.
קביעת מיקום החלקות לאורך היישוב
הצורה המרוכזת מעניקה ביטחון רב יותר ולמעשה כך היה מקובל לבנות את רוב הישובים. לאפשרות השניה, פריסת המיגרשים לאורך המלבן הארוך, כשלכל משק יהיה בית ומבני משק ומאחוריהם הנחלה שגודלה כ-25 דונם, היו יתרונות אחרים. צורה זו העניקה יתרונות רבים מבחינת הנוחיות בעיבוד האדמה והתחושה הטובה "על אדמתי אני יושב". מצד שני היא היתה בעייתית מבחינה ביטחונית, כשהמרחק בין בית אחד לשני כ- 50 מטר ויותר.
החלטה היתה קשה ביותר. לאחר ויכוחים ודיונים אין סופיים, הוחלט למרות הבעיה הביטחונית (שהאמינו שהיא זמנית ותחלוף במהרה) על האפשרות השניה, פיזור החלקות לאורך.
נעשתה פרצלציה (חלוקה למגרשים) והכל היה מוכן למעבר הקבע. כבר בשלב זה, עדיין במגורים הצפופים במחנה, ידע כל חבר היכן אדמתו והתחיל לעבדה ולהתאהב בה. כך בנוסף לחקלאות המשותפת, הייתה כבר חקלאות פרטית, כל אחד על אדמתו.
תכנון המשק החקלאי
אחת מהמחלקות של המוסדות המיישבים הייתה מחלקת התיכנון, שלה היו סניפים בתל אביב, רחובות וירושלים. תפקידם היה לקבוע איך יראה המשק, מה יגדלו וכיצד ובהתאם לכך לשחרר תקציבים.
תכנון נכון, בכל דבר ובייחוד בחקלאות הוא ערובה להצלחה או לכישלון. תיכנון שגוי מבטל גורמים חשובים ביותר כמו כח רצון, איכות אנשים, דם ויזע... כלים לתיכנון טוב, ביחוד תיכנון לחקלאות מודרנית, לא היו באותם הימים. לא היה ניסיון, לא היו נתונים, גם לא היו אנשי מקצוע מנוסים. לכן לא פעם היו מתכננים לפי אינטואיציה או סומכים על מומחים זרים שעשו ניסיונות לאמץ תפיסה חקלאית מארצות אחרות (בעיקר רוסיה) שלא התאימו לארץ. היה די מקובל שגם אישים פוליטים בחשו בקלחת. תופעה זו נמשכה לאורך שנים ואפילו עד היום.
היו הצעות שונות, דיונים וויכוחים אין סופיים למראה המשק המושבי העתידי, עד שתקצר היריעה מלתארם. היה צריך להתחשב בביקוש לתוצרת החקלאית ובתמורה עבורה, בגודל החלקה, טיב האדמה וכמויות המים העתידיות. כמובן שהרבה נתונים היו חסרים ועל כן כפשרה נקבע שהמרכיב העיקרי יהיה גידול ירקות.
בענף הירקות אין צורך בהשקעה גדולה ומקבלים תמורה כבר כעבור חודש עד שלושה חודשים. ניתן גם להחליפו בענף אחר במידה ולא הצליח וללא נזקים רבים. לא כמו בענף עתיר השקעות כמו המטע, המניב פרי רק אחרי ארבע שנים, שבמהלכן צריך להשקיע ממון ללא תמורה. עקירת מטע ומעבר למשהו חדש היה מסב נזקים עצומים. או מצב קיצוני יותר כמו ענף הרפת, שההשקעה ההתחלתית בו עצומה, גם מחיר הפרות וגם הקמת המבנים והתשתיות.
נקבע שהמשק יהיה מה שנקרא "משק מעורב", משק המבוסס על שילוב של מספר ענפי חקלאות.
סוס אחד לשני משקים שכנים
לאורך הכפר נפתחה דרך מדרום לצפון ומשני צידיה החלקות. בראש החלקה ליד הדרך הראשית היה מיקום הבתים והמבנים הנוספים כמו לול (ל-50 מטילות), רפת סככה וכיו''ב ומאחוריהם - חלקת האדמה.
לכל חבר היה מלבן אדמה בגודל 50 מטר רוחב ו-500 מטר אורך לערך. בין כל שתי חלקות היתה דרך שירות משותפת וצינור מים משותף שהיה צריך להגיע עד קצה החלקה. בחלקה, שגודלה כ-25 דונמים, גידלו ירקות ומספוא (מזון לפרות). על מטע לא דיברו עדיין, אבל בטווח הרחוק המטע עתיר הממון, יבוא במקום הירקות.
לחברים לא היה הון עצמי וכל מה שנרכש להקמת המשק היה בכספי התקציב שחולק במשורה. תקציב זה לא ניתן במתנה, אלא כהלוואה שתוחזר בתוספת ריבית וקנס על פיגורים. התקציב איפשר גם חצי סוס (סוס אחד לשני משקים שכנים), חצי עגלה, חצי מחרשה וחצי משדדה.
לאורך הכפר, במקביל לדרך הראשית, מהצד הדרומי עד המרכז, הונח צינור מים שהגיע מתל יצחק. התעלה נחפרה בידיים, באתים ומקושים, מה שהיווה מקור הכנסה לחברים (כן, עבודה יהודית. לא ערבית ולא תאילנדית). אולם המים היו במשורה. רק בשלב מאוחר יותר, כשכלו כל הקיצין ולאחר לחצים, נחפרה ב-1945 באר בצד הדרומי של הכפר. הקידוח היה מוצלח, היו מים בשפע וצינור המים הוארך עד קצה הכפר.
הרפתות קמורות הגג שימשו כבתים
על הכל חשבו, אבל "שכחו" שצריך לבנות על כל חלקה בית מגורים - ולזה התקציב נגמר. עדיין החברים גרו בסיר הלחץ במחנה או בתת תנאים בקרבת מקום, כמו בכפר צור ועוד. הנה עומד להתגשם החלום לעבור ל"וילות" ולשבת כל אחד על אדמתו, אך פתאום החלום נגוז. דחייה ללא הגבלת זמן עד שיהיה תקציב לבתים.
נמצאה פשרה גאונית - הבתים ייבנו אחר כך ובינתיים המגורים יהיו ברפתות, שלהן כן הוגדר תקציב. מבנה הרפת המיועד היה בצורת מלבן בגודל שישה על ארבעה מטרים, דלת אחת, שני חלונות קטנים ממזרח ושניים במערב. המבנה היה בנוי מבלוקים דקים בעובי 15 ס''מ.
הגג היה מקורי ביותר, מפלטות בטון טרומי ללא ברזל (הברזל היה יקר באותם ימים וגם לא בר השגה). את חוסר הברזל פתרו בכך שהפלטות היו קמורות ולכן לגג היתה צורה קשתית. המבנה הקשתי כידוע מעניק חוזק רב וכך אפשר היה לוותר על הברזל היקר. כדי למנוע דליפת מי גשמים צופה הגג בשכבת זפת.
מבנה זה בקושי התאים למגורי פרות, בקיץ חום לוהט, בחורף קור כלבים ובגשם נזילות מהגג ורטיבות מהקירות. אבל באותה עת ובהתאם לתנאים אז, הוא היה אלטרנטיבה מספיק טובה למגורי אדם, הם המתיישבים.
כאשר דרשו מהמוסדות לעשות חלונות זכוכית ומשקופים מעץ במקום תריסי הפח, נתקלו בסרוב מוחלט מאחר ש"לרפתות לא עושים משקופי עץ". הפתרון בא מהעץ המשובח של המגדל. המגדל פורק, חלקו הלך למשקופים וחלקו ניתן כשכר עבודה לנגר החרוץ. הבעיה התעוררה רק כשבא איש הסוכנות לפרק את המגדל ולקבל את העץ חזרה... כך ב-1943 עברו לגור ברפתות והמחנה פורק.
ה"מגורים הזמניים" ברפתות נמשכו כמעט עשור
במשך הזמן הוסיפו ברז וכיור והנה יש מטבח. בהמשך נוסף דוד מים שניתן לחממו בעצים, או למהדרין בנפט והרי מקלחת. בית השימוש בסגנון "בול פגיעה", היה כמובן בחצר. היו שהרחיבו והוסיפו מטבח ממש או חדר.
המצב הזמני הזה נמשך קרוב לעשר שנים. אם לפרות יהיה קר מידי או חם מידי, הן יסבלו ולא יתנו חלב וזה אסור! אך כידוע אנשים לא נותנים חלב, לכן כל אחד מהחברים דאג קודם לפרותיו ולפני שבנה את ביתו החמים והנעים, בנה לפרות וילה עם כל התנאים...
רק ב-1951 בנתה הסוכנות את הבתים המובטחים, שנראו ממש וילות, עם גג רעפים אדום, בית שימוש בתוך הבית ואפילו ממש לא יאמן - אמבטיה... כיום הם נקראים הבתים הישנים.
