האגודה השיתופית, או בקיצור "האגודה", היתה אבן היסוד למושב כולו. היא התערבה, פיקחה ושלטה בחיי הקהילה והמשק. בלעדיה לא קם דבר. לאגודה היו סמכויות רבות, החל מהקצבת כספים ואמצעי ייצור ועד הטלת עונשים וסנקציות ואפילו סילוק חבר מהכפר.
תפקידי האגודה השיתופית
תפקידה העיקרי של האגודה היה שיווק מאורגן של התוצרת החקלאית, הן בהובלה והן בבחירת הסוחר הסיטונאי שלרוב היה תנובה. השיווק דרך תנובה היה אמור להוזיל את ההובלה. כמובן תנובה שייכת להסתדרות וכל חברי המושבים היו חברי הסתדרות, אשר "יודעת מה טוב בשבילנו". זה האח הגדול, יש לסמוך עליו, הוא ישמור עלינו.
תפקיד נוסף - ערבות הדדית ועזרה הדדית. החובות של הכפר שייכים לכולם וכולם נושאים באחריות במידה שווה. אם אחד החברים מתקשה ואין לו יכולת לשלם מיסים ולהחזיר חובות, האגודה תעזור לו וכשיתאושש יחזיר את חלקו. שני העקרונות היפים וההומאנים הנ''ל היו תנאי להשרדות והתפתחות בתנאים הקשים של אז. אולם בשנים מאוחרות יותר, המציאות טפחה על פנינו והראתה שדווקא הם גרמו לקריסתם של הרבה מושבים וקיבוצים.
כל חבר היושב על נחלתו ומעבד את אדמתו, כל מה שיש במשק שלו הוא רכושו הפרטי ללא עוררין. אולם אמצעי הייצור העיקרי, הקרקע, הייתה רכוש הלאום ועם קום המדינה נעשתה לרכוש המדינה. הקרקע לא נמכרה למתישבים וגם לא ניתנה במתנה. היא ניתנה בתנאי חכירה לאגודה השיתופית שחילקה אותה לחברים לפי ראות עיניה.
בין המדינה לאגודה נחתם חוזה לחכירת האדמה לשלוש שנים שמתחדש בכל פעם. כל הקורא את החוזה, ישפשף עיניו ויתמה אם הוא שייך למאה ה-20 או לחשכת ימי הבניים לתקופת הפיאודלים... מוזכרות בחוזה כל ההתחייבויות של החקלאי למדינה. לא מוזכרות זכויותיו, משום שאין לו. החוזה מבהיר למעלה מכל ספק שאדמה זו נועדה למטרה הכתובה באותו חוזה, כלומר לגידולים חקלאיים. כמו כן כתוב מה גודל התשלום לדמי החכירה, מה יגדלו, מתי יעבדו ועוד ועוד... מוזכרים גם עונשים וסנקציות, עד הפקעת הקרקע והחזרתה ללאום או למדינה, לכל מי שיעז לחרוג או להפר את תנאי החוזה.
אמצעי הייצור כמו מים, הקצבות ותכנונים לגידולים השונים, תקציבים והלוואות שונות, ניתנות לאגודה והאגודה מחלקת לחברים. כאשר מגיע הזמן לקצור את היבול, כל התוצרת החקלאית משווקת במאורגן כמובן דרך האגודה. את התמורה עבור התוצרת מקבלת מי אם לא האגודה. חבר שישווק את תוצרתו באופן פרטי, גם אם ישיג מחיר טוב יותר, נחשב לעבריין ועוכר ישראל. מהתמורה מורידה האגודה הוצאות שונות, כמו תשלום חובות ומשכורות לעובדי הציבור הרבים ועוד ועוד. ממה שנשאר מחלקים לחברים, לא באופן שווה אלא נעשית התחשבנות עם כל אחד לפי התמורה שהתקבלה עבור תוצרתו.
הנה שלב נוסף של יציאה מחיי הקומונה הקדושים - כל אחד מקבל לפי מה שיצר והרוויח בפועל ולא לפי קביעה של מישהו כמה הוא צריך!!! נוצר מצב של אי שיוויון. למרות שלכל החברים נתוני פתיחה שווים, הגורם האנושי אינו שווה. ישנו המוצלח, החכם, החרוץ ואולי גם בר המזל שיקבל יותר, למרות שהוא השקיע, הזיע ועבד בדיוק כמו חברו, הפחות כשרוני. נולדים מעמדות, עשירים ועניים... מוצלחים ונכשלים...
האגודה נחנקת ומאיימת להפיל את כל הכפר
לכפר יש חובות שמקורם מהפיתוח הכללי כמו מים, כבישים, חשמל ועוד. ההכנסות של האגודה באות ממיסים ומשיווק התוצרת. כל מי שלא משווק תוצרתו דרך האגודה או שיש לו מעט תוצרת בגלל שנכשל בעבודתו, או גרוע מכך אינו מעבד את אדמתו, חבר זה למעשה מתחמק מתשלום החובות! נולדים ה"פרזיטים", אלו החיים על חשבון הכלל. חלק מהם באמת כשלו וכמובן מן הראוי לעזור להם, אבל אליהם הצטרפו לא מעט מתחזים חסרי מצפון ששיווקו בהחבא את תוצרתם ואת התמורה שלשלו ישר לכיסהם מבלי לעבור דרך האגודה ולשלם את המגיע מהם. היו גם חברים שהזניחו את אדמתם ויצאו לעבודות חוץ בכל מיני תפקידים ואת משכורתם שילשלו לכיסם. כשנקראו לשלם עבור מיסים והחזר חובות, ענו "אין לי". החוב שלהם באגודה הלך ותפח ולא פעם שכחו שצריך להחזירו, בינתיים פעילות האגודה נחנקת, ומאיימת להפיל את כל הכפר.
פירוק האגודה השיתופית
למזלו הרב של כפר נטר, השכילו החברים לקצר את חיי הקומונה למינימום ולהתחיל לפרק את האגודה כבר ב-1950. פרוק זה לא נעשה בקלות, מאחר ולא הייתה הסכמה כללית של כל החברים לגביו. חלק מהחברים היו עדיין שבויים באידיאל השיתוף והשיוויון וביתרונות העצומים שלו וחשבו שניתן יהיה להכניס את ה"מורדים" לתלם.
קושי נוסף לפרוק האגודה בא מצד המוסדות המיישבים, שלא רצו בכלל לשמוע ממהלך שכזה. האגודה הייתה אבן היסוד של מושב העובדים. הפלתה של אבן זו עלולה היתה למוטט את כל תנועת המושבים. המוסדות איימו בסנקציות כמו סגירת ברז התקציבים, הערמת קשיים בהתפתחות ואפילו סילוק כפר נטר מתנועת המושבים.
כבר מההתחלה לא היה לאנשים בכפר נטר גורם משותף שיאחד וידביק אותם לחברה מגובשת, כמו שהיה אז ברוב היישובים. למרות זאת, עד בערך מלחמת השיחרור ב-1948 החברה הייתה בכל זאת יחסית מגובשת. הגורם לגיבוש יחסי זה היה המחסור, התנאים הקשים והתקווה שיהיה טוב. החברים ראו ברכה בעמלם, ראו את האור בקצה המנהרה ולמרות החריקות באירגון ובאגודה, היו תורמים לכלל כמובן מאליו ובשמחה רבה.
התקופה תום מלחמת העולם השניה, לכפר נטר עדיין חסרים חברים, הצד הצפוני עדיין מצפה לגל ההתישבות הבא. הארץ הייתה מלאה בעולים חדשים, בעיקר פליטי השואה. בסוכנות ניסו ליישב אותם גם במושבים קיימים וכך נקלטו בכפר נטר וגם במושבים אחרים עולים חדשים. החקלאות ועבודת הכפיים היו זרים לגל עליה זה וחיי השיתוף והאירגון נראו להם כמעולם אחר. כתוצאה מכך, לרוב המשק שלהם הוזנח והם מצאו מקורות מחייה אחרים מחוץ לכפר. גם כך היו כבר חריקות באגודה ועכשיו המצב רק הלך והחמיר. גם גל ההתישבות הבא של חיילים משוחררים, בעיקר מהבריגדה היהודית, לא שיפר את חיי האגודה, אלא רק החמיר.
הגיע מצב שחלק ניכר מהחברים לא נשא בעול הכללי ובכל זאת קיבל שרותים כמו עזרה רפואית, אספקה למשק החי, מים ועוד. בהנהלת החשבונות של האגודה החוב הלך וגדל וכשבעלי החובות נדרשו לכסותם, ענו "אין לי". למעשה הם חיו על חשבון הכלל.
כמובן שמצב בלתי נסבל זה לא היה יכול להמשך. נערכו דיונים אין סופיים, אסיפות כלליות רבות ומשאלי עם והרוח נשבה לצד מהלך שנחשב אז לקיצוני ומהפכני שהיום יש לו שם יפה: "הפרטה". כלומר, מכירת הנכסים החקלאיים המשותפים ופרוק הולך ומתמשך של רוב הפונקציות השיתופיות של האגודה. למעשה כל אחד לבד דואג מבחינה משקית לעצמו. אם יש התארגנויות מכל צד שהוא, הן על בסיס חופשי של כל חבר העושה את חשבונו האישי ואף אחד לא כופה עליו כלום. מה שנשאר משותף הם העניינים המוניציפליים, כמו במושבה או בעיר.
למרות שמהלך זה הביא להשעיית כפר נטר מתנועת המושבים וגרם להתעלמות לא מעטה מצד המוסדות המיישבים, זה היה מהלך נכון שהציל את כפר נטר. בהתחלה היו חברים שהתקשו לבצע את כל הפעולות המשקיות בעצמם, אך עם הזמן המצב הלך והשתפר. עידן הטלפון בכל בית הגיע, גם הכבישים ודרכי התחבורה השתכללו. רוב החברים החליפו את הסוס והעגלה בטרקטור וכבר ניתן היה לראות מושבניקים שיש להם מכונית פרטית. העיר והשווקים התקרבו, גם הסוחרים והספקים התקרבו ואפילו חיזרו לפתחם של החקלאים. מה שפעם התבקש מזכיר האגודה לעשות ולטרוח למען החקלאי הבודד, ניתן כעת לעשות בשיחת טלפון אחת וגם לשמוע בסיומה "תודה רבה". בזמנים מאוחרים יותר כשקרנה של החקלאות כמקור הכנסה הלך וירד, כמובן שהאגודה השיתופית נעשתה כבר מיותרת. במבט לאחור רואים שמושבים אחרים שהשהו את פרוק השותפויות מצבם רק החמיר.
תפקידי האגודה השיתופית
תפקידה העיקרי של האגודה היה שיווק מאורגן של התוצרת החקלאית, הן בהובלה והן בבחירת הסוחר הסיטונאי שלרוב היה תנובה. השיווק דרך תנובה היה אמור להוזיל את ההובלה. כמובן תנובה שייכת להסתדרות וכל חברי המושבים היו חברי הסתדרות, אשר "יודעת מה טוב בשבילנו". זה האח הגדול, יש לסמוך עליו, הוא ישמור עלינו.
תפקיד נוסף - ערבות הדדית ועזרה הדדית. החובות של הכפר שייכים לכולם וכולם נושאים באחריות במידה שווה. אם אחד החברים מתקשה ואין לו יכולת לשלם מיסים ולהחזיר חובות, האגודה תעזור לו וכשיתאושש יחזיר את חלקו. שני העקרונות היפים וההומאנים הנ''ל היו תנאי להשרדות והתפתחות בתנאים הקשים של אז. אולם בשנים מאוחרות יותר, המציאות טפחה על פנינו והראתה שדווקא הם גרמו לקריסתם של הרבה מושבים וקיבוצים.
כל חבר היושב על נחלתו ומעבד את אדמתו, כל מה שיש במשק שלו הוא רכושו הפרטי ללא עוררין. אולם אמצעי הייצור העיקרי, הקרקע, הייתה רכוש הלאום ועם קום המדינה נעשתה לרכוש המדינה. הקרקע לא נמכרה למתישבים וגם לא ניתנה במתנה. היא ניתנה בתנאי חכירה לאגודה השיתופית שחילקה אותה לחברים לפי ראות עיניה.
בין המדינה לאגודה נחתם חוזה לחכירת האדמה לשלוש שנים שמתחדש בכל פעם. כל הקורא את החוזה, ישפשף עיניו ויתמה אם הוא שייך למאה ה-20 או לחשכת ימי הבניים לתקופת הפיאודלים... מוזכרות בחוזה כל ההתחייבויות של החקלאי למדינה. לא מוזכרות זכויותיו, משום שאין לו. החוזה מבהיר למעלה מכל ספק שאדמה זו נועדה למטרה הכתובה באותו חוזה, כלומר לגידולים חקלאיים. כמו כן כתוב מה גודל התשלום לדמי החכירה, מה יגדלו, מתי יעבדו ועוד ועוד... מוזכרים גם עונשים וסנקציות, עד הפקעת הקרקע והחזרתה ללאום או למדינה, לכל מי שיעז לחרוג או להפר את תנאי החוזה.
אמצעי הייצור כמו מים, הקצבות ותכנונים לגידולים השונים, תקציבים והלוואות שונות, ניתנות לאגודה והאגודה מחלקת לחברים. כאשר מגיע הזמן לקצור את היבול, כל התוצרת החקלאית משווקת במאורגן כמובן דרך האגודה. את התמורה עבור התוצרת מקבלת מי אם לא האגודה. חבר שישווק את תוצרתו באופן פרטי, גם אם ישיג מחיר טוב יותר, נחשב לעבריין ועוכר ישראל. מהתמורה מורידה האגודה הוצאות שונות, כמו תשלום חובות ומשכורות לעובדי הציבור הרבים ועוד ועוד. ממה שנשאר מחלקים לחברים, לא באופן שווה אלא נעשית התחשבנות עם כל אחד לפי התמורה שהתקבלה עבור תוצרתו.
הנה שלב נוסף של יציאה מחיי הקומונה הקדושים - כל אחד מקבל לפי מה שיצר והרוויח בפועל ולא לפי קביעה של מישהו כמה הוא צריך!!! נוצר מצב של אי שיוויון. למרות שלכל החברים נתוני פתיחה שווים, הגורם האנושי אינו שווה. ישנו המוצלח, החכם, החרוץ ואולי גם בר המזל שיקבל יותר, למרות שהוא השקיע, הזיע ועבד בדיוק כמו חברו, הפחות כשרוני. נולדים מעמדות, עשירים ועניים... מוצלחים ונכשלים...
האגודה נחנקת ומאיימת להפיל את כל הכפר
לכפר יש חובות שמקורם מהפיתוח הכללי כמו מים, כבישים, חשמל ועוד. ההכנסות של האגודה באות ממיסים ומשיווק התוצרת. כל מי שלא משווק תוצרתו דרך האגודה או שיש לו מעט תוצרת בגלל שנכשל בעבודתו, או גרוע מכך אינו מעבד את אדמתו, חבר זה למעשה מתחמק מתשלום החובות! נולדים ה"פרזיטים", אלו החיים על חשבון הכלל. חלק מהם באמת כשלו וכמובן מן הראוי לעזור להם, אבל אליהם הצטרפו לא מעט מתחזים חסרי מצפון ששיווקו בהחבא את תוצרתם ואת התמורה שלשלו ישר לכיסהם מבלי לעבור דרך האגודה ולשלם את המגיע מהם. היו גם חברים שהזניחו את אדמתם ויצאו לעבודות חוץ בכל מיני תפקידים ואת משכורתם שילשלו לכיסם. כשנקראו לשלם עבור מיסים והחזר חובות, ענו "אין לי". החוב שלהם באגודה הלך ותפח ולא פעם שכחו שצריך להחזירו, בינתיים פעילות האגודה נחנקת, ומאיימת להפיל את כל הכפר.
פירוק האגודה השיתופית
למזלו הרב של כפר נטר, השכילו החברים לקצר את חיי הקומונה למינימום ולהתחיל לפרק את האגודה כבר ב-1950. פרוק זה לא נעשה בקלות, מאחר ולא הייתה הסכמה כללית של כל החברים לגביו. חלק מהחברים היו עדיין שבויים באידיאל השיתוף והשיוויון וביתרונות העצומים שלו וחשבו שניתן יהיה להכניס את ה"מורדים" לתלם.
קושי נוסף לפרוק האגודה בא מצד המוסדות המיישבים, שלא רצו בכלל לשמוע ממהלך שכזה. האגודה הייתה אבן היסוד של מושב העובדים. הפלתה של אבן זו עלולה היתה למוטט את כל תנועת המושבים. המוסדות איימו בסנקציות כמו סגירת ברז התקציבים, הערמת קשיים בהתפתחות ואפילו סילוק כפר נטר מתנועת המושבים.
כבר מההתחלה לא היה לאנשים בכפר נטר גורם משותף שיאחד וידביק אותם לחברה מגובשת, כמו שהיה אז ברוב היישובים. למרות זאת, עד בערך מלחמת השיחרור ב-1948 החברה הייתה בכל זאת יחסית מגובשת. הגורם לגיבוש יחסי זה היה המחסור, התנאים הקשים והתקווה שיהיה טוב. החברים ראו ברכה בעמלם, ראו את האור בקצה המנהרה ולמרות החריקות באירגון ובאגודה, היו תורמים לכלל כמובן מאליו ובשמחה רבה.
התקופה תום מלחמת העולם השניה, לכפר נטר עדיין חסרים חברים, הצד הצפוני עדיין מצפה לגל ההתישבות הבא. הארץ הייתה מלאה בעולים חדשים, בעיקר פליטי השואה. בסוכנות ניסו ליישב אותם גם במושבים קיימים וכך נקלטו בכפר נטר וגם במושבים אחרים עולים חדשים. החקלאות ועבודת הכפיים היו זרים לגל עליה זה וחיי השיתוף והאירגון נראו להם כמעולם אחר. כתוצאה מכך, לרוב המשק שלהם הוזנח והם מצאו מקורות מחייה אחרים מחוץ לכפר. גם כך היו כבר חריקות באגודה ועכשיו המצב רק הלך והחמיר. גם גל ההתישבות הבא של חיילים משוחררים, בעיקר מהבריגדה היהודית, לא שיפר את חיי האגודה, אלא רק החמיר.
הגיע מצב שחלק ניכר מהחברים לא נשא בעול הכללי ובכל זאת קיבל שרותים כמו עזרה רפואית, אספקה למשק החי, מים ועוד. בהנהלת החשבונות של האגודה החוב הלך וגדל וכשבעלי החובות נדרשו לכסותם, ענו "אין לי". למעשה הם חיו על חשבון הכלל.
כמובן שמצב בלתי נסבל זה לא היה יכול להמשך. נערכו דיונים אין סופיים, אסיפות כלליות רבות ומשאלי עם והרוח נשבה לצד מהלך שנחשב אז לקיצוני ומהפכני שהיום יש לו שם יפה: "הפרטה". כלומר, מכירת הנכסים החקלאיים המשותפים ופרוק הולך ומתמשך של רוב הפונקציות השיתופיות של האגודה. למעשה כל אחד לבד דואג מבחינה משקית לעצמו. אם יש התארגנויות מכל צד שהוא, הן על בסיס חופשי של כל חבר העושה את חשבונו האישי ואף אחד לא כופה עליו כלום. מה שנשאר משותף הם העניינים המוניציפליים, כמו במושבה או בעיר.
למרות שמהלך זה הביא להשעיית כפר נטר מתנועת המושבים וגרם להתעלמות לא מעטה מצד המוסדות המיישבים, זה היה מהלך נכון שהציל את כפר נטר. בהתחלה היו חברים שהתקשו לבצע את כל הפעולות המשקיות בעצמם, אך עם הזמן המצב הלך והשתפר. עידן הטלפון בכל בית הגיע, גם הכבישים ודרכי התחבורה השתכללו. רוב החברים החליפו את הסוס והעגלה בטרקטור וכבר ניתן היה לראות מושבניקים שיש להם מכונית פרטית. העיר והשווקים התקרבו, גם הסוחרים והספקים התקרבו ואפילו חיזרו לפתחם של החקלאים. מה שפעם התבקש מזכיר האגודה לעשות ולטרוח למען החקלאי הבודד, ניתן כעת לעשות בשיחת טלפון אחת וגם לשמוע בסיומה "תודה רבה". בזמנים מאוחרים יותר כשקרנה של החקלאות כמקור הכנסה הלך וירד, כמובן שהאגודה השיתופית נעשתה כבר מיותרת. במבט לאחור רואים שמושבים אחרים שהשהו את פרוק השותפויות מצבם רק החמיר.
