תקציר

העלייה לקרקע

כפר נטר הוא הישוב ה-50 מבין 52 יישובי חומה ומגדל. היישוב נקרא על שם קרל נטר מייסד בית הספר החקלאי מקווה ישראל. תאריך העלייה לקרקע היה 27.7.1939. גרעין המתיישבים הראשון כלל קבוצה של בוגרי מקווה ישראל, קבוצה של בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל ובנות ממשק הפועלות בת"א, סה"כ כ-25 נפשות. ביום העלייה על הקרקע הגיעו לעזרתם שכנים מיישובים קרובים ויחד הקימו מחנה מוקף גדר ובו מגדל שמירה, 3 צריפים ו-10 אוהלים.


המגדל של כפר נטר 1939

המחנה

החיים במחנה נמשכו 4 שנים. החברים חיו בשיתוף, חיי קומונה. כשנה מיום העליה לקרקע, היו כבר קרוב ל-1000 דונם מעובדים. היבולים כללו שעורה, חיטה, אבטיחים, פול, שעועית, בוטנים ומספוא. כמו כן היו חמש בהמות עבודה, עגלה, שתי פרות, שני חמורים, ו-450 פרגיות. ליישוב נוספו אנשים, נערכו חתונות והוקמו משפחות.

כפר נטר יום העלייה לקרקע 1939

המעבר לחלקות הקבע

בשנת 1943 פורק המחנה והתושבים עברו למגורי הקבע. לאורך הכפר נפתחה דרך מדרום לצפון ומשני צידיה החלקות. בראש החלקה ליד הדרך הראשית היה מיקום הבתים והמבנים הנוספים כמו לול, רפת וסככה ומאחוריהם - חלקת האדמה. לכל חבר היה מלבן אדמה בגודל 50 מטר רוחב ו-500 מטר אורך לערך. בין כל שתי חלקות היתה דרך שירות משותפת וצינור מים משותף שהיה צריך להגיע עד קצה החלקה. בחלקה שגודלה כ-25 דונמים גידלו ירקות ומספוא. לחברים לא היה הון עצמי וכל מה שנרכש להקמת המשק היה בכספי התקציב שחולק במשורה. התקציב איפשר חצי סוס (סוס אחד לשני משקים שכנים), חצי עגלה, חצי מחרשה וחצי משדדה.

לאורך הכפר, במקביל לדרך הראשית, מהצד הדרומי עד המרכז, הונח צינור מים שהגיע מתל יצחק. התעלה נחפרה בידיים, באתים ומקושים, אולם המים היו במשורה. רק ב-1945 נחפרה באר בצד הדרומי של הכפר. הקידוח היה מוצלח, היו מים בשפע וצינור המים הוארך עד קצה הכפר.

הבאר הראשונה של כפר נטר 1945, ברקע ניתן לראות את הרפתות בהן גרו האנשים

המגורים ברפתות

באותן שנים ראשונות לא היה תקציב לבניית בתי מגורים, לכן נאלצו התושבים לגור במיבני הרפתות. הרפתות נבנו בצורת מלבן בגודל שישה על ארבעה מטרים עם דלת אחת ושני חלונות. המבנה היה בנוי מבלוקים דקים בעובי 15 ס''מ. הגג היה מקורי ביותר, עשוי מפלטות בטון טרומי. את הגג בנו בצורה קשתית שהעניקה לו חוזק ללא שימוש בברזל שהיה יקר וקשה להשגה. כדי למנוע דליפת מי גשמים צופה הגג בשכבת זפת. מבנה זה בקושי התאים למגורי פרות, בקיץ חום לוהט, בחורף קור כלבים ובגשם נזילות מהגג ורטיבות מהקירות. אבל באותה עת ובהתאם לתנאים אז, הוא היה אלטרנטיבה מספיק טובה למגורי אדם, הם המתיישבים.

רפת ששימשה כבית מגורים, כפר נטר 1943


הכפר גדל ומתפתח

ב-1951 בנתה הסוכנות בתים לתושבי הכפר. בתים אלו נראו ממש וילות, עם גג רעפים אדום, בית שימוש בתוך הבית ואפילו ממש לא יאמן - אמבטיה. באותן שנים הצטרפו לכפר תושבים נוספים, בינהם פליטי שואה. הצטרפו גם חיילים משוחררים ששוכנו ברחוב השלום, שהוא כמעט היחיד שאין לו את כל מכסת הקרקע ליד הבית. את שארית הקרקע קבלו תושבי רחוב השלום באדמות חנון, אדמות מצפון לכפר שננטשו על ידי הערבים שנמלטו במלחמת השחרור.

"בית סוכנות", הבית של משפחת תורג'מן, כפר נטר שנות ה-50


בשלב זה היו 70 משקים בכפר. הרחוב האחרון שיושב הוא זה הסוגר את הכפר מצפון, בכיוון ממזרח למערב (רחוב האלון) ע"י אנשים ותיקים בארץ, חלקם יוצאי קיבוצים, שעברו לעיר ושוב חזרו לחקלאות. נהיה כפר גדול וארוך, כשני ק''מ ארכו, שלאורכו דרך עפר חרוצה בשתי תעלות לכל אורכה. בחורף מתבוססות בו העגלות בבוץ ובקיץ, כשעוברת מידי פעם מכונית היא מעלה אחריה ענן אבק עצום.

השנים חלפו, באמצע שנות ה-60 כביש נסלל (רחוב ההדרים) והכפר הפך להיות יפה ומטופח. ענפי החקלאות השתנו עם רוח הזמן מרפת וירקות לפרדסים ומטעים. כפר נטר "החור הנידח" ש"מי המשוגע שיילך לגור שם" הפך למקום אטרקטיבי לדור החדש.  בשנת 1970 הוקמה שכונה חדשה בכפר "שיכון בנים" (כיום הצד הותיק של רחוב השיטה), לראשונה ללא חלקות חקלאיות.

רחוב ההדרים כפר נטר בשנת 1973, ברקע מאחור המכולת ובית הכנסת


שכונת ההרחבה

פעם כשהבנים התבגרו, הם היו עוזבים את הכפר בחיפושיהם אחר הפרנסה, הממון והתהילה, אבל כעת מתברר שאפשר לעשות זאת ואף טוב יותר כשגרים בכפר נטר. בשנת 2001 הוקמה שכונת ההרחבה בה 82 מגרשים של חצי דונם. לכל בעל נחלה בכפר היתה זכות לרכוש מגרש כזה עבור אחד מצאצאיו.

שכונת ההרחבה של כפר נטר הוקמה בשנת 2001

אנו כעת במאה ה-21. כפר נטר שהיתה פנינת החקלאות הפכה לפנינת נדל''ן ובסך הכל עברו כ- 80 שנים.

מרכז כפר נטר 2008


לקריאת המאמר המלא המשיכו לגלול מטה, או העזרו בניווט לפי פרקים המופיע בצד ימין למעלה של הדף.


כך זה התחיל

הימים ימי המאורעות 1936-1939 , טרור ערבי נגד קומץ יהודים הנאחזים באדמתם. ממשלת המנדט הבריטי פרסמה את הספר הלבן הידוע לשימצה. המצב הכלכלי היה רע, רע מאוד. מאירופה הגיעו אלינו הדי מלחמת העולם השנייה.

לכל אלה התשובה הציונית הייתה הקמת הרבה ישובים, גם במקומות מבודדים, שיוכלו להתפרנס ולהגן על עצמם. היו אלו ישובי חומה ומגדל. על מקום שולט הוקם "מחנה" שבו היו המגורים ומסביבו חומה. החומה נבנתה מקירות כפולים של עץ שבינהם מולא חצץ. בפינות המחנה היו עמדות ובמרכזו מגדל גבוה בנוי מעצים שבראשו פרוז'קטור. צורת בנייה זו נתנה אפשרויות שמירה והגנה וגם הכריזה לכל הסביבה "הנה אנו כאן!" ישובים אלו היו אמורים להתקיים מחקלאות כדי לספק מזון לישוב הגדל והמתפתח וכדי לתפוס את האדמה, מה שנקרא אז "כיבוש הקרקע". אדמה מעובדת, או לפחות חרושה, הייתה שייכת למי שעיבד אותה.

קרל נטר מייסד מקווה ישראל

בית הספר החקלאי מקווה ישראל הוקם ב-1870 בעזרתם של יהודי צרפת וחברת כל ישראל חברים. מייסדו היה קרל נטר. מטרת ביה''ס היתה להכשיר את החלוצים (כך הם נקראו אז) שלא היה להם שום רקע חקלאי וללמדם כיצד להוציא לחם מן הארץ.

בתחילה שפת הלימוד בביה''ס הייתה צרפתית, עבדו בו פועלים ערבים וספק רב אם מילא את תפקידו. עד אשר הגיע המנהל הבלתי נשכח אליהו קראוזה, שהכניס את השפה העברית ובעיקר נטע את אהבת המולדת והגשמת הציונות בקרב תלמידיו.

אליהו קרואזה מנהל מקווה ישראל 1914-1954

באותה עת מלאו 70 שנה להקמת מקווה ישראל ומה יותר מתאים מאשר להקים ישוב עיברי לכבוד מאורע זה. היוזמה באה בעיקר מקרב בוגרי מקווה ישראל ומהמנהל אליהו קראוזה. רעיון טוב, חומר אנושי ומקצועי משובח והצלחה מובטחת. ב-1934 קיים אליהו קראוזה ישיבה של המועצה הפדגוגית ובה הוחלט להקים יישוב שישא את שמו של קרל נטר, מייסד מקווה ישראל.

שער הכניסה למקווה ישראל

כך התארגן גרעין של כ-30 בוגרי בית הספר ופועלים ותיקים. בשלב זה הם נקראו ארגון קרל נטר. לארגון זה לא היה שום "אבא" מפלגתי כמו העובד הציוני, השומר הצעיר, בני עקיבא וכו'. חוסר "אבא" כזה היה לארגון קרל נטר לרועץ בזמן ההקמה ועוד יותר בעתיד. לא היה מי שילחץ לקבלת התקציבים לפיתוח.

רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים

גרעין קרל נטר לא השתייך לשום זרם מפלגתי, לכן היה כבן חורג. המוסדות המיישבים התנגדו לו ורק לאחר לחצים ושכנועים הסכימו לקבלו.

באותה עת (1936-1939) עמדו בתור לעליה על הקרקע קיבוצים ומושבים נוספים. צוואר הבקבוק היה אז כמו תמיד, תקציבים. שוב הוכח שעל שלושה דברים עומד העולם: כסף, כסף וכסף... המוסדות המיישבים לחצו על אירגון נטר ועל כי''ח (חברת כל ישראל חברים) שיגייסו את הכסף לרכישת הקרקע בכוחות עצמם, אבל ליהודי צרפת הטובים עמדו משימות רבות מלבד הנצחת קרל נטר. באותו זמן נשמעו באירופה קולות הנאצים ביתר עוצמה ולארץ החל להגיע זרם פליטים שהיה צורך לטפל בו.

המוסדות המיישבים איימו שאם הכסף לא יגוייס, יקבל האירגון מקום שנחשב אז פחות טוב, באזור בית שאן, באר טוביה או אדמה בוצית באזור מפרץ חיפה. רבים מהמתישבים שעמדו בתור לטשו עינהם למקום שיועד לכפר נטר (אולי כבר אז היה להם חלום נדל"ניסטי...)

15 לירות לדונם

לבסוף נקבע המקום הנוכחי. מדרום בית יהושע, ממזרח אבן יהודה וכפר צור ומצפון שטח המיועד להתישבות רסקו לעשירים ("המעמד הבינוני", כך הם נקראו אז וסימנם היה כסף פרטי ששימש הן לרכישת הקרקע והן לביסוס המשק). ממערב למקום המיועד היו חולות נודדים שאיימו לכסות את האדמה החקלאית ומדרום מערב היו ביצות הפאליק.

בימים ההם כדי שישוב חקלאי יוכל להתקיים כלכלית ובטחונית, היה צריך לפחות כ-2,000 דונם ובין 70 ל-100 יחידות משק. סך כל הקרקעות כשנתיים לפני העליה לקרקע היה כ-1,250 דונם ממערב לאבן יהודה, שנרכשו משכנינו הערבים ב-15 לא''י (לירה ארץ ישראלית) לדונם.

רכישת הקרקעות. איור: ניצן בן משה גלנטי

לא היה לאן להתפשט ומחוסר ברירה השלמות הקרקע נעשו בעזרת המוסדות המיישבים, בעיקר על חשבון כפר צור ששכן מצפון מערב לאבן יהודה. ישוב זה לא החזיק מעמד והתפרק. כמו כן נרכשו אדמות מבאר גנים הסמוכה, שזוהי כבר פרשה בפני עצמה. כאן הייתה סטייה מהעיקרון שקרקע קונים לא מיהודים, אלא רק מהערבים ואז זוהי לא רק קניה אלא גם גאולת הקרקע. בשלב מאוחר יותר לאחר מלחמת השחרור, כשכפר נטר כבר היה קיים, נרכש פרדס חנון שהיה בצפון כפר נטר.

בשנים מאוחרות יותר בקומבינציות שונות (לא של גאולת קרקע), בעזרת המינהל עירית נתניה ועוד, נעשו עוד מספר חילופי קרקעות, עד שהגענו למצב כיום.

אדמת בור, ואדיות וחולות נודדים

קשה לתאר היום את הקרקע עליה התכוננו לעלות ראשוני כפר נטר. מקום טוב נחשב אז ליד כביש. רצוי שהקרקע תהיה ישרה, ללא ואדיות, קלה ומנוקזת. בקיצור, כל מה שלא היה בכפר נטר...

היציאה לעולם הגדול היתה "הכביש הישן" (כביש מס' 4 , חיפה-ת"א). כדי להגיע לכביש זה, היה צורך לעבור ברגל בשביל צר על גדת ואדי שעומקו עשרה מטרים, או לנסוע בעגלה בדרך חולית עוקפת בפאתי כפר צור ומשם לאבן יהודה ולכביש.

הקרקע הייתה רובה ככולה אדמת בור, אוסף גבעות וגאיות חשופות וחרוצות בואדיות עמוקים. הואדיות נגרמו כתוצאה מרעייה בלתי מבוקרת של עדרי הצאן והבקר הערביים. העדרים אכלו את העשב עד הסוף ולא איפשרו לו להתאושש ולצמוח שוב. האדמה היתה נשארת חשופה למימטרים העזים שהיו גורפים, שוטפים וסוחפים אותה. את רוב האדמה הזו היה קשה לעבד באמצעות טרקטורים בגלל הערוצים העמוקים שבה.

בגבול המערבי הארוך והעיקרי, היו חולות נודדים שאיימו לכסות את האדמה החקלאית הטובה. מהיום הראשון, אחת המשימות הכבדות הייתה לעצור את נדידתם. זאת עשו על ידי נטיעת אקליפטוסים במידה והחול לא היה עמוק. כמו כן שתלו עצי אשל, שיטה כחלחלה ושיח נמוך הנקרא לענה חד זירעית, ששרידים ממנו רואים עד היום. את המלחמה בחולות נדרשו אנשיה הראשונים של כפר נטר לעשות לבדם ובאמצעיהם הדלים. הסוכנות והקרן הקיימת התחמקו מלעזור ורק לאחר לחצים כבדים עזרו במשלוח כמות מסוימת של שתילים. אדמה שהייתה מכוסה בחולות נודדים נחשבה אז לפסולה (איך הזמנים משתנים... היום חולות זהובים נודדים הם ממש מכרה זהב...) בדיעבד מסתבר שהפחד מפני החולות הנודדים היה מוגזם, לא רק בכפר נטר אלא לכל אורך מישור החוף.

תגבורת אנשים

כמו שלא היו מספיק קרקעות, כך גם לא היו מספיק אנשים. כמובן שעיניין זה לא דחה את המחשבה לעלות על הקרקע. הרעיון היה קודם כל לעלות על הקרקע ואחר כך לאט לאט יגדל הישוב לגודלו הסופי. לפעולה כזו היתה משמעות אסטרטגית ופוליטית. הכלל היה: האדמה שייכת למי שמעבד אותה!!!

מכיוון שלא היו מספיק בוגרי מקווה ישראל (מצאו להם עיסוקים אחרים), התגבורת באנשים באה ממקורות אחרים, בינהם קבוצת נשים בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל וממשק הפועלות בתל אביב. גרעין אנושי זה התרכז ברובו בבאר טוביה, שם עברו הכשרה חקלאית. כיום קוראים לזה גיבוש... חלק נוסף מהאנשים נשארו במקווה ישראל והשאר היו מפוזרים בכל מיני ג'ובים, מחכים ליום העליה.

במוסדות דרשו שהמתישבים יחרשו את הקרקע לפני העליה, כדי לתת גושפנקא לבעלות עליה. חריש זה נקרא גם "חריש פוליטי", חרשו תלם ודלגו על כמה תלמים וכן הלאה. את הכלים לחריש קיבלו בהשאלה ממקווה ישראל, או יותר נכון מאליהו קראוזה.

הקומונה בכפר צור לפני העלייה לקרקע בכפר נטר

עם התקרב מועד העליה לקרקע, עברו אנשי באר טוביה לכפר צור כדי להיות קרוב לאדמות. המגורים היו שני צריפים. כל החברים חיו בתנאי קומונה, כלומר קופה משותפת לכל. התנאים היו קשים והביטוי "לא היה מה לאכול", לא היה סתם ביטוי הוא היה מציאותי לחלוטין. מקורות המחיה באו מעבודות חוץ בעזרת לשכת העבודה של אבן יהודה. חלק מהחברים התגייסו לגפירים (שוטרים יהודים תחת כנפי הבריטים) ומספר חברים היו גם מובטלים. בשלב זה נשארו רק כחמישה חברים מ"ארגון קרל נטר" המקורי. כך ישבו וחיכו בכיליון עיניים ליום העליה לקרקע, שנקבע ל-27.7.1939

העליה לקרקע

יום העליה נקבע ל-27.7.1939. כפר נטר היה הישוב ה-50 ברשימת ישובי חומה ומגדל. השטח נבחר ואושר, האנשים היו מוכנים והמתינו ליום העליה. את מבצע העליה לקרקע בתקופת חומה ומגדל היו מכינים קודם בבסיס יציאה, בו היו מרכזים את האנשים ואת הציוד. הציוד כלל צריפים מפורקים, אוהלים, מלט, חצץ, מיטות, מזרונים ועוד. בסיס היציאה של כפר נטר היה כפר צור.



את החומה, המגדל וכל המתקנים והמבנים היו חייבים לגמור לבנות באותו יום, משום שהכל נבנה ללא רשיון (כן כבר אז היו דברים כאלה...) ולפי חוק טורקי ישן לא היו הורסים מבנה שיש לו גג אפילו אם נבנה ללא רשיון. על כן ליום חג זה של העליה לקרקע, היו מתגייסים כל מי שרק היה יכול מהסביבה הקרובה והרחוקה, ללא חשבון. האורחים שבאו לעזור היו מביאים לא רק את עצמם, אלא גם מכל הבא ליד, החל מציוד יקר ערך שהיה נשאר ועד כיכרות לחם סנדויצ'ים ומים.


חומה נבנתה מקיר כפול של לוחות עץ שבינהם מולא חצץ, כדי למנוע מעבר של קליעי רובה. לפני הגדר פרסו תיל דוקרני. המגדל נבנה מקורות ולוחות עץ שחוברו בעזרת ברגים ומסמרים. למגדל היו כמה קומות, כשבקומה העליונה היה פרוג'קטור שהופעל על ידי גנרטור שהוצב בתחתית המגדל. בקומה העליונה ישב השומר ששימש גם כתצפיתן ובלילה היה מסובב ביד את הפרוג'קטור ומאיר על החומה והגדרות. נוסף לתפקיד הבטחוני, היה למגדל גם תפקיד פסיכולוגי על המתישבים עצמם ועל שכינהם הערבים. כמו "החריש הפוליטי" שהצהיר וקבע: זו האדמה שלי!!! כך המגדל הכריז וקבע: הנה קם פה ישוב חדש!!!

המגדל של כפר נטר 1939

ביום העליה הוקמו שלושה צריפים למגורים. צריף נוסף הוקם בתור חדר אוכל ומטבח והוא שימש גם להתכנסויות, כעין מועדון. הכל הוקם ביום אחד, מהשכם בבוקר עד הערב. כשהכל נגמר וכולם היו עייפים אך מרוצים, פרצו הכל בריקוד הורה סוער.

למחרת זרחה השמש והאירה על בוקר יום חדש. כל האנשים הטובים שעזרו הלכו ואת ההמולה והרעש של יום האתמול תפסה דממה, דממה. מסביב רק אדמה וכשמסתכלים לאופק ניתן לראות את השמים נוגעים באדמה... 25 אנשים נשארו מוקפים חומה וגדר, כשברשותם שני רובי ציד, שלושה צריפים, ועשרה אוהלים בלבד.

מתברר שהצורך הביולוגי הראשון של האנשים הוא אוכל. במזווה של המטבח לא נשאר הרבה. מים היו במשורה מהחביות שהובאו מכפר צור. המתישבים באו למקום זה כדי להוציא לחמם מהאדמה... לא סתם כמליצה אלא כמציאות ממשית.

מוציא לחם מהאדמה

הכוונה במשפט זה, למי שאינו יודע, היא כמובן החקלאות. ענף עתיק יומין שאי אפשר בלעדיו מאחר שהוא מספק מזון לאוכלוסיה. רק לפני כ-150 עד 200 שנה 80% ויותר מהאוכלוסיה עסקה בחקלאות וכל זאת כדי לספק מזון. למרות הכל הם לא הצליחו לספק את כל תצרוכת המזון ומידי פעם היו תקופות רעב. לשם השוואה, במדינות המודרניות כיום, רק כ-3% מהאוכלוסיה הם חקלאים שלא רק מספקים את כל התצרוכת, אלא גם יוצרים עודפים מסוכנים (עודף במוצר חקלאי ולו הקטן ביותר, מביא לנפילת מחירים שעלולה למוטט את כל הענף החקלאי). כיצד עושים זאת? פשוט בעזרת טכנולוגיות דשנים, כלי עבודה מודרנים (טרקטור במקום פרד וסוס) ועוד. מה שנקרא חקלאות מודרנית. אך לשם כך יש להשקיע ממון. המשוואה של השקעת הון לעומת עבודה ועבודת ידיים בפרט, ידועה לכל כלכלן מתחיל.

מוציא לחם מין האדמה. איור: ניצן בן משה גלנטי

בכפר נטר של אותם ימים החלק של ההון במשוואה זו היה קטן מאד, קצת מעל לאפס. כדי לאזן את המשוואה, היה צריך להשקיע עבודה והרבה.

החקלאות של שכנינו הערבים היתה כמו לפני 200 שנה. משק עם השקעת הון מועטה ביותר, ציוד דל מאוד או בכלל ללא ציוד, שיטות עבודה פרמיטיביות, זנים דלי יבול ללא השקייה (משק בעל) ועבודת ידיים רבה. לפיכך גם ההכנסה היתה דלה מאד ובלתי יציבה, תלויה בחסדי שמים. גם גידולי השדה וגם משק החי היו נתונים תחת איום מתמיד של מחלות ומזיקים שלא פעם הביאו לאבדן מוחלט של היבול והחי. לכן חקלאים אלו, שנוסף לכל חיו בתנאי אריסות, לרוב היו עניים מרודים. לשם "השלמת הכנסה" עסקו במקצוע העתיק לא פחות, מקצוע הגניבות ובעיקר משכניהם היהודים. כמובן שהחקלאות העברית לא יכלה להתקיים בדומה לחקלאות הערבית ואף אחד גם לא חשב ללכת בכיוון זה.

לחקלאות במדינת ישראל טרום לידתה וגם לאחר לידתה, היה תפקיד חשוב של אספקת מזון לאוכלוסיה ההולכת וגדלה. תפקיד נוסף ולא פחות חשוב היה תפיסת הקרקעות ושמירה עליהן. קומץ המתישבים קיבלו עליהם גם את האחריות לשמור על אדמת הלאום.

צורת ההתיישבות לכפר נטר נקבעה להיות מושב עובדים. וכך עבדה שיטת מושב העובדים: לכל פרט הוקצתה נחלה בגודל של כ-25 דונם, שעליה נמצא בית המגורים ומבני המשק שלו. כל הרכוש שעל הנחלה הוא רכושו הפרטי של בעל המשק, אבל בנוסף על כל המתיישבים להיות חברים באגודה שיתופית. האגודה קונה אמצעי ייצור ומוכרת את התוצרת החקלאית במשותף. כל מכירה או קניה עבור המשק חייבת לעבור דרך האגודה. לכל חבר יש כרטיס באגודה שבו נרשמים החיובים והזיכויים ובסוף החודש החבר מקבל תשלום, במידה והוא בזכות. לפני ההתחשבנות עם החברים האגודה הייתה מורידה את הוצאותיה, את תשלום החובות של הכפר ורק אח''כ נותנת את התשלום לחבר. קרקעות המושב כולו שייכות לאגודה שעומדת מול מנהל מקרקעי ישראל (או קק''ל אז) וגם מול המוסדות המיישבים שנותנים (אם נותנים...) תקציבים ומכסות יצור. האגודה לאחר שקיבלה, מחלקת למתיישבים כראות עיניה.

המחנה

ביום המחרת לעליה כל האמצעים לייצור חקלאי היו רק בתוכנית. השיטה היתה אז קודם לתפוס את האדמה, להתחיל לעבוד וכך להתפתח הלאה. כדי לשרוד, למרות שכפר נטר היה מושב עובדים, החיים בהתחלה היו חיי קיבוץ. קומונה מוחלטת, הכל משותף, ההכנסות ההוצאות ואפילו האוכל הפרטי. חיו לפי הכלל הידוע: "תן ככל יכולתך, קבל לפי צורכך".

המחנה, כפר נטר 1939

מגורי החברים, כ-30 במספר, היו בשני צריפים ועשרה אוהלים, כשלמשפחות ואח''כ לילדים עדיפות של צריף. צריף נוסף שימש כחדר אוכל. שירותים, אם אפשר לקרוא להם כך, היו בבור מכוסה בכמה פחים או פשוט בטבע.

מים היו מביאים בחביות, מתל יצחק הרחוקה, על עגלה הרתומה לזוג פירדות. מאוחר יותר היה צינור שבא מהפרדס השכן שסיפק מי שתיה במשורה. אספקת המים הייתה רק כשהשקו את הפרדס וכשהבאר עבדה.

המחנה, כפר נטר 1939

לכסף לצרכים מיידיים כמו אוכל, היו יוצאים לעבודות חוץ בעזרת לשכת העבודה של אבן יהודה. הימים ימי ערב מלחמת העולם השנייה ובארץ שרר מצב של חוסר עבודה. כשאנשי כפר נטר באו ללשכה, לא פעם הסבירו להם ש"עניי עירי קודמים ..." אם כבר קיבלו עבודה, זו הייתה עבודה שאחרים לא תמיד רצו לעשות (איך ההסטוריה חוזרת על עצמה...)

חקלאות בעל המבוססת על מי גשמים

החקלאות היתה בעיקר חקלאות בעל, תבואות, חיטה ושעורה. זוהי החקלאות הכי אקסטנסיבית (אינה דורשת השקעת הון רבה), כשההשקעה העיקרית היא חריש, זרעים וחסדי שמיים - גשם. אסיף היבול נעשה בדומה לערבים, בעבודת ידיים.

הקציר נעשה בעזרת מקצרה הרתומה לזוג פירדות (הערבים היו קוצרים ביד בעזרת מגל). את השיבולים היו מביאים בעגלה הרתומה לזוג פירדות לגורן (היכן שהמרפאה עומדת היום). בעזרת מורג, קילשונים ומערכת נפות, הופרדו הגרגרים משאר חלקי הצמח. הפעלת הגורן דרשה מומחיות רבה ועבודת ידיים קשה, אבל לא דרשה השקעת ממון ולכן התאימה. רק כעבור שנה נרכשה מכונת דייש גרוטאה מקיבוץ גבע, שבעמל רב שופצה והצליחה להחליף את הגורן. המכונה אפילו הוצאה לעבודות חוץ, מה שהעשיר את קופת הכפר.

כשנה מיום העליה לקרקע, היו כבר קרוב ל-1000 דונם מעובדים. היבולים כללו שעורה, חיטה, אבטיחים, פול, שעועית, בוטנים, מספוא (בעיקר חציר) ועוד. כמו כן היו חמש בהמות עבודה, עגלה, שתי פרות, שני חמורים, ו-450 פרגיות.

סיר הלחץ של חיי הקומונה

"האינוונטר" האנושי כלל 20 חברים, שמונה חברות וארבעה ילדים. צפיפות הדיור העיקה וגרמה לכך שכל אחד הגדיל את ביתו על ידי הוספת פחים קרשים ועוד כהנא וכהנא כיד הדמיון הטובה, כדי להרחיב את הבית.

למרות שהחיים היו חיי קומונה, היו כאלה שעשו לעצמם משק חי קטן. כמה תרנגולות שהסתובבו בחצר והטילו ביצים שהיו טעימות מאד, שלא לדבר על בשרן... מאוחר יותר הוסיפו עוד כמה פחים ורשתות ונוצר לול עופות. כשנוספה עוד עז ופרה, זה כבר היה מעל התצרוכת המשפחתית, לכן אפשר היה למכור תוצרת, אבל התמורה כבר לא הלכה לקופה הכללית... כל אלו הביאו לא פעם לקינאה וויכוחים וגרמו לבעיות חברתיות. את המעט היה צריך לחלק באופן צודק, שזוהי משימה קשה ביותר. המשפט הידוע "מגיע לי" חזר ונשנה.

החיים במחנה הזמני, "עד שהבתים יבנו", נמשכו כארבע שנים. האוכלוסיה גדלה, נערכו חתונות והוקמו משפחות. סיר הלחץ רגש ורתח וכמעט התפוצץ. הגיע הזמן לפרק את הקומונה ולעבור לחלקות הקבועות, שכל אחד יהיה בעל משק עצמאי.

סיר הלחץ של חיי הקומונה. איור: ניצן בן משה גלנטי

אולם שוב המעצור הקבוע – כסף. כאן המקום להזכיר שוב שלאנשי כפר נטר לא היה שום הון עצמי, פרט לבגד שאותו לבשו באותו רגע, בניגוד להתיישבות של "המעמד הבינוני" או של הקיבוצים שהיו להם מקורות כסף עצמאיים. המוסדות המיישבים, שכפר נטר היה להם כבן חורג, לא שיחררו תקציבים למבני הקבע, להנחת צינורות מים להשקיית השדות וגם לא לאמצעי יצור מינימליים. ללא כל אלו, לא היה ניתן אפילו לחשוב על עזיבת המחנה. כך זה נמשך והתבשל למעלה מארבע שנים. רק לאחר לחץ, איומים, שתדלנות ועסקנות (כבר אז שום דבר לא זז ללא הפעלת לחץ), התקבלו מעט תקציבים והתחילה התזוזה למקום הקבע.


ויישב כל אחד על נחלתו

במבט ממעוף ציפור על אדמות כפר נטר רואים שטח דמוי מלבן, כשלושה ק''מ אורכו ואחד ק''מ רוחבו. צריכה הייתה להתקבל החלטה: האם לבנות את בתי הקבע ומבני המשק בצורה מרוכזת כעין מחנה ולהמשיך לקיים את החומה כשהאדמות מרוחקות, או לפזר אותם לאורך שלושת הקילומטרים של הכפר.

קביעת מיקום החלקות לאורך היישוב

הצורה המרוכזת מעניקה ביטחון רב יותר ולמעשה כך היה מקובל לבנות את רוב הישובים. לאפשרות השניה, פריסת המיגרשים לאורך המלבן הארוך, כשלכל משק יהיה בית ומבני משק ומאחוריהם הנחלה שגודלה כ-25 דונם, היו יתרונות אחרים. צורה זו העניקה יתרונות רבים מבחינת הנוחיות בעיבוד האדמה והתחושה הטובה "על אדמתי אני יושב". מצד שני היא היתה בעייתית מבחינה ביטחונית, כשהמרחק בין בית אחד לשני כ- 50 מטר ויותר.

החלטה היתה קשה ביותר. לאחר ויכוחים ודיונים אין סופיים, הוחלט למרות הבעיה הביטחונית (שהאמינו שהיא זמנית ותחלוף במהרה) על האפשרות השניה, פיזור החלקות לאורך.

קביעת מיקום החלקות, איור: ניצן בן משה גלנטי

נעשתה פרצלציה (חלוקה למגרשים) והכל היה מוכן למעבר הקבע. כבר בשלב זה, עדיין במגורים הצפופים במחנה, ידע כל חבר היכן אדמתו והתחיל לעבדה ולהתאהב בה. כך בנוסף לחקלאות המשותפת, הייתה כבר חקלאות פרטית, כל אחד על אדמתו.

תכנון המשק החקלאי

אחת מהמחלקות של המוסדות המיישבים הייתה מחלקת התיכנון, שלה היו סניפים בתל אביב, רחובות וירושלים. תפקידם היה לקבוע איך יראה המשק, מה יגדלו וכיצד ובהתאם לכך לשחרר תקציבים.

תכנון נכון, בכל דבר ובייחוד בחקלאות הוא ערובה להצלחה או לכישלון. תיכנון שגוי מבטל גורמים חשובים ביותר כמו כח רצון, איכות אנשים, דם ויזע... כלים לתיכנון טוב, ביחוד תיכנון לחקלאות מודרנית, לא היו באותם הימים. לא היה ניסיון, לא היו נתונים, גם לא היו אנשי מקצוע מנוסים. לכן לא פעם היו מתכננים לפי אינטואיציה או סומכים על מומחים זרים שעשו ניסיונות לאמץ תפיסה חקלאית מארצות אחרות (בעיקר רוסיה) שלא התאימו לארץ. היה די מקובל שגם אישים פוליטים בחשו בקלחת. תופעה זו נמשכה לאורך שנים ואפילו עד היום.

היו הצעות שונות, דיונים וויכוחים אין סופיים למראה המשק המושבי העתידי, עד שתקצר היריעה מלתארם. היה צריך להתחשב בביקוש לתוצרת החקלאית ובתמורה עבורה, בגודל החלקה, טיב האדמה וכמויות המים העתידיות. כמובן שהרבה נתונים היו חסרים ועל כן כפשרה נקבע שהמרכיב העיקרי יהיה גידול ירקות.

בענף הירקות אין צורך בהשקעה גדולה ומקבלים תמורה כבר כעבור חודש עד שלושה חודשים. ניתן גם להחליפו בענף אחר במידה ולא הצליח וללא נזקים רבים. לא כמו בענף עתיר השקעות כמו המטע, המניב פרי רק אחרי ארבע שנים, שבמהלכן צריך להשקיע ממון ללא תמורה. עקירת מטע ומעבר למשהו חדש היה מסב נזקים עצומים. או מצב קיצוני יותר כמו ענף הרפת, שההשקעה ההתחלתית בו עצומה, גם מחיר הפרות וגם הקמת המבנים והתשתיות.

נקבע שהמשק יהיה מה שנקרא "משק מעורב", משק המבוסס על שילוב של מספר ענפי חקלאות.

סוס אחד לשני משקים שכנים

לאורך הכפר נפתחה דרך מדרום לצפון ומשני צידיה החלקות. בראש החלקה ליד הדרך הראשית היה מיקום הבתים והמבנים הנוספים כמו לול (ל-50 מטילות), רפת סככה וכיו''ב ומאחוריהם - חלקת האדמה.

לכל חבר היה מלבן אדמה בגודל 50 מטר רוחב ו-500 מטר אורך לערך. בין כל שתי חלקות היתה דרך שירות משותפת וצינור מים משותף שהיה צריך להגיע עד קצה החלקה. בחלקה, שגודלה כ-25 דונמים, גידלו ירקות ומספוא (מזון לפרות). על מטע לא דיברו עדיין, אבל בטווח הרחוק המטע עתיר הממון, יבוא במקום הירקות.

לחברים לא היה הון עצמי וכל מה שנרכש להקמת המשק היה בכספי התקציב שחולק במשורה. תקציב זה לא ניתן במתנה, אלא כהלוואה שתוחזר בתוספת ריבית וקנס על פיגורים. התקציב איפשר גם חצי סוס (סוס אחד לשני משקים שכנים), חצי עגלה, חצי מחרשה וחצי משדדה.

סוס אחד לשני משקים שכנים. איור: ניצן בן משה גלנטי

לאורך הכפר, במקביל לדרך הראשית, מהצד הדרומי עד המרכז, הונח צינור מים שהגיע מתל יצחק. התעלה נחפרה בידיים, באתים ומקושים, מה שהיווה מקור הכנסה לחברים (כן, עבודה יהודית. לא ערבית ולא תאילנדית). אולם המים היו במשורה. רק בשלב מאוחר יותר, כשכלו כל הקיצין ולאחר לחצים, נחפרה ב-1945 באר בצד הדרומי של הכפר. הקידוח היה מוצלח, היו מים בשפע וצינור המים הוארך עד קצה הכפר.

הרפתות קמורות הגג שימשו כבתים

על הכל חשבו, אבל "שכחו" שצריך לבנות על כל חלקה בית מגורים - ולזה התקציב נגמר. עדיין החברים גרו בסיר הלחץ במחנה או בתת תנאים בקרבת מקום, כמו בכפר צור ועוד. הנה עומד להתגשם החלום לעבור ל"וילות" ולשבת כל אחד על אדמתו, אך פתאום החלום נגוז. דחייה ללא הגבלת זמן עד שיהיה תקציב לבתים.

נמצאה פשרה גאונית - הבתים ייבנו אחר כך ובינתיים המגורים יהיו ברפתות, שלהן כן הוגדר תקציב. מבנה הרפת המיועד היה בצורת מלבן בגודל שישה על ארבעה מטרים, דלת אחת, שני חלונות קטנים ממזרח ושניים במערב. המבנה היה בנוי מבלוקים דקים בעובי 15 ס''מ.

הגג היה מקורי ביותר, מפלטות בטון טרומי ללא ברזל (הברזל היה יקר באותם ימים וגם לא בר השגה). את חוסר הברזל פתרו בכך שהפלטות היו קמורות ולכן לגג היתה צורה קשתית. המבנה הקשתי כידוע מעניק חוזק רב וכך אפשר היה לוותר על הברזל היקר. כדי למנוע דליפת מי גשמים צופה הגג בשכבת זפת.

מבנה רפת ששימש למגורים, כפר נטר 1943

מבנה זה בקושי התאים למגורי פרות, בקיץ חום לוהט, בחורף קור כלבים ובגשם נזילות מהגג ורטיבות מהקירות. אבל באותה עת ובהתאם לתנאים אז, הוא היה אלטרנטיבה מספיק טובה למגורי אדם, הם המתיישבים.

כאשר דרשו מהמוסדות לעשות חלונות זכוכית ומשקופים מעץ במקום תריסי הפח, נתקלו בסרוב מוחלט מאחר ש"לרפתות לא עושים משקופי עץ". הפתרון בא מהעץ המשובח של המגדל. המגדל פורק, חלקו הלך למשקופים וחלקו ניתן כשכר עבודה לנגר החרוץ. הבעיה התעוררה רק כשבא איש הסוכנות לפרק את המגדל ולקבל את העץ חזרה... כך ב-1943 עברו לגור ברפתות והמחנה פורק.

מבנה הרפת שהיה במשק שניצר

ה"מגורים הזמניים" ברפתות נמשכו כמעט עשור

במשך הזמן הוסיפו ברז וכיור והנה יש מטבח. בהמשך נוסף דוד מים שניתן לחממו בעצים, או למהדרין בנפט והרי מקלחת. בית השימוש בסגנון "בול פגיעה", היה כמובן בחצר. היו שהרחיבו והוסיפו מטבח ממש או חדר.

המצב הזמני הזה נמשך קרוב לעשר שנים. אם לפרות יהיה קר מידי או חם מידי, הן יסבלו ולא יתנו חלב וזה אסור! אך כידוע אנשים לא נותנים חלב, לכן כל אחד מהחברים דאג קודם לפרותיו ולפני שבנה את ביתו החמים והנעים, בנה לפרות וילה עם כל התנאים...

רק ב-1951 בנתה הסוכנות את הבתים המובטחים, שנראו ממש וילות, עם גג רעפים אדום, בית שימוש בתוך הבית ואפילו ממש לא יאמן - אמבטיה... כיום הם נקראים הבתים הישנים.

יחי השוויון והשותפות

הכתוב בחותמת או בראשו של נייר המכתבים של כפר נטר השתנה במשך השנים. בתחילה היה "הסתדרות הפועלים החקלאים, ארגון למושב עובדים על שם יעקב נטר, מיסודם של בוגרי מקווה ישראל". מאוחר יותר: "כפר נטר, ארגון פועלים להתישבות חקלאית שיתופית בע''מ". לשתי המילים "חקלאית שיתופית" יש משמעות רבה, אלו לא סתם מילים.

תן ככל יכולתך, קבל כפי צרכיך

המנהיגים שעמדו בראש העם בתקופת תחילת ההתיישבות, רובם היו בעלי אוריאנטציה סובייטית מתקופת "סטאלין שמש העמים". גם רוב ההתיישבות אז הייתה של תנועת השומר הצעיר עם אוריינטציה סובייטית מובהקת. לפי תפיסה זו, הכל משותף, אין כסף כי לא צריך וגם אין רכוש פרטי כי לא צריך. הקולקטיב נותן לפרט כל מה שהוא צריך. בהדגשה מה שהוא צריך, לא מה שהוא רוצה. העקרונות המנחים היו תן ככל יכולתך, קבל כפי צרכיך וכולם בעד אחד ואחד בעד כולם.

יש לציין שלאורך ההסטוריה רואים שצורת חיים כזו, הן של בעלי חיים והן של אנשים, החזיקה מעמד ושרדה בתנאים קשים ביותר לעומת חייהם של פרטים בודדים שנכחדו. צורת חיים זו בקרב אנשים הייתה טובה מאד כאשר התנאים היו באמת קשים, אולם פשטה את הרגל לחלוטין כאשר התנאים השתפרו ונעשו טובים ונוחים.

בעלי התפקידים היו נבחרים בהצבעה. הם שנהלו וקבעו, לרוב בדרך דמוקרטית, כל מהלך. איך יראה המשק שלך, מה תגדל וכמה, היכן תערוך קניותך וכמה תשלם. כל תושב היה חייב להיות חבר הסתדרות עם כל המשתמע מכך, כמו לחתום על עיתון דבר, לקבל שרותי קופת חולים, לשלוח את ילדיו לתנועת הנוער העובד וכו'. הכל מאורגן ומוכן למענך בצורה הטובה ביותר. הפרט הבודד היה פטור מלהשקיע יותר מידי במחשבה ובפוליטיקה כי "יש מי שעושה זאת טוב יותר". הפרט הבודד אמור להשקיע את כל מירצו בעבודה ויצירה ובתמורה יקבל כל מה שצריך.

"הפנקס האדום" של חברי ההסתדרות

עיקרון זה היה קיים זמן רב, בייחוד בקיבוצי השומר הצעיר שבהם השיתוף הגיע אפילו עד לגידול הילדים. כשלרך הנולד מלאו שלושה חודשים, הוא נותק מרשות אימו היולדת ועבר לרשות המשותפת שנקראה "בית הילדים". כך האמא השתחררה לחזור לעבודה וליצירה בקולקטיב. יש מישהו אחר שיטפל בילד ויעשה זאת טוב יותר מהאם...

השתבשות האידיאל

רק בתקופה מאוחרת יותר, התברר שרוב בעלי התפקידים התאהבו יותר מידי בתפקידם ו"נדבקו לכיסא". נוצרו קנוניות וניצול התפקיד להפקת טובות הנאה לבעל השררה ולמקורביו על חשבון כלל הציבור. הסתאבות זו הביאה לתוצאות הרות אסון. מי שניסה או הרהר על ביטול הארגון והשיתוף, נחשב למחבל ובוגד ולא פעם גורש בחרפה החוצה. הסגידה העיוורת של הרבה ישובים לאידיאל של הארגון והשיתוף ואי היכולת וחוסר ההחלטה לברוח בעוד מועד מאידיאל זה, גרמו לנפילת ישובים רבים, שנמשכת עד היום.

מתברר שמה שמתאים לקולקטיב של קן נמלים או לכוורת דבורים (שאצלהן ההתמחות וחלוקת התפקידים ברורה: עמלות, אוספות צוף, מטפלות בוולדות וכן הלאה...) לא מתאים לקולקטיב של אנשים. צורת החיים הקולקטיווית טובה לאנשים כשהתנאים קשים מאד ואין שום הצעות או פיתויים מבחוץ, כשאין כל אלטרנטיבה אחרת, אלא לברוח. היא טובה בתנאי שרוב האנשים בקולקטיב חדורים עמוק עמוק בערכים כמו ציונות, עבודת כפיים ואהבת המולדת עד כדי הקרבת החיים. בעיקר ערך "ואהבת לרעך כמוך" חיוני ביותר.

אין ספק שצורת החיים השיתופית החזיקה והצילה את ההתיישבות זמן רב. מיקום הישובים היה באיזורי ספר, המתיישבים הגנו בגופם על אדמת המולדת והיו הראשונים לסבול מהתנכלויות של פורעים ערביים ואף שילמו בחייהם על כך. מיטב הנוער יצא מצורת חיים זו כשהוא חדור ערכים ומילא תפקידים חשובים הדורשים התנדבות והקרבה בעבודה, בחברה, בצבא ובשרות המדינה. היה זה כבוד רב להשתייך להתיישבות העובדת. בני הקיבוצים והמושבים נחשבו אז "מלח הארץ".

אך לדעת כותב שורות אלו, צורת החיים השיתופית משולה לפיגום שמסייע לבנות בית יפה. אם לא מפרקים אותו בסיום הבניה, הוא יכער את הבית, ישבש ויפגע בחיי הגרים בו. כאשר המצב משתפר, הממון והכסף מתחילים למלא את הכיסים והלב, הביטחון הפיזי והכלכלי עולה ולכאורה צריך להיות מצוין, אז מתחילות הצרות. קינאה שמביאה שינאה, הביטויים הנדושים "מגיע לי", או "למה הוא ולא אני" חוגגים בפאר...

יחי השיוויון והשותפות. איור: ניצן בן משה גלנטי

מתברר שאנשים אינם שווים, לא בצורתם, לא בטוב ליבם, לא במחשבתם וגם לא במאוויהם. אין שיוויון בין האנשים. השוני רב על השיוויון. אצל נמלים או דבורים אין כסף או רכוש פרטי, אין קינאה, אין שינאה, אף אחד לא שואל שאלות. אין אספות כלליות, אין ויכוחים וגם לא מנגנון לקבלת החלטות. עושים כל דבר אוטומטי ואינסטנקטיבי, אפילו הקרבת חיים. הכל למען הקולקטיב. לכן השיתופיות אצלהן עובדת מצויין. אצל אנשים זה כבר הרבה יותר קשה.

פקיד גבוה היושב במשרד יפה בתל אביב

המושבים שכפר נטר נמנה עליהם היו כעין שלב ביניים בין חיי שיתוף מלאים כמו בקיבוצים, לבין חיים פרטיים כמו במושבה או עיר. אבל רחוקה עוד הדרך. בשנותיו הראשונות של כפר נטר, צורת החיים השיתופית אמרה לגבי חברי הכפר פקיד גבוה היושב במשרד יפה בתל אביב או בירושלים והוא המתכנן, הקובע והמאשר של התקציבים. הוא המחליט איך יתנהלו החיים בהתיישבות עד הפרט הקטן ביותר. אבל הפקיד החשוב אינו דן, מתייעץ ומדבר עם כל חבר. אם בכלל הוא דן ומדבר, אז רק עם נציגי החברים, כלומר ראשי "האגודה".





האגודה

האגודה השיתופית, או בקיצור "האגודה", היתה אבן היסוד למושב כולו. היא התערבה, פיקחה ושלטה בחיי הקהילה והמשק. בלעדיה לא קם דבר. לאגודה היו סמכויות רבות, החל מהקצבת כספים ואמצעי ייצור ועד הטלת עונשים וסנקציות ואפילו סילוק חבר מהכפר.

האגודה השיתופית, איור: ניצן בן משה גלנטי

תפקידי האגודה השיתופית

תפקידה העיקרי של האגודה היה שיווק מאורגן של התוצרת החקלאית, הן בהובלה והן בבחירת הסוחר הסיטונאי שלרוב היה תנובה. השיווק דרך תנובה היה אמור להוזיל את ההובלה. כמובן תנובה שייכת להסתדרות וכל חברי המושבים היו חברי הסתדרות, אשר "יודעת מה טוב בשבילנו". זה האח הגדול, יש לסמוך עליו, הוא ישמור עלינו.

תפקיד נוסף - ערבות הדדית ועזרה הדדית. החובות של הכפר שייכים לכולם וכולם נושאים באחריות במידה שווה. אם אחד החברים מתקשה ואין לו יכולת לשלם מיסים ולהחזיר חובות, האגודה תעזור לו וכשיתאושש יחזיר את חלקו. שני העקרונות היפים וההומאנים הנ''ל היו תנאי להשרדות והתפתחות בתנאים הקשים של אז. אולם בשנים מאוחרות יותר, המציאות טפחה על פנינו והראתה שדווקא הם גרמו לקריסתם של הרבה מושבים וקיבוצים.

כל חבר היושב על נחלתו ומעבד את אדמתו, כל מה שיש במשק שלו הוא רכושו הפרטי ללא עוררין. אולם אמצעי הייצור העיקרי, הקרקע, הייתה רכוש הלאום ועם קום המדינה נעשתה לרכוש המדינה. הקרקע לא נמכרה למתישבים וגם לא ניתנה במתנה. היא ניתנה בתנאי חכירה לאגודה השיתופית שחילקה אותה לחברים לפי ראות עיניה.

בין המדינה לאגודה נחתם חוזה לחכירת האדמה לשלוש שנים שמתחדש בכל פעם. כל הקורא את החוזה, ישפשף עיניו ויתמה אם הוא שייך למאה ה-20 או לחשכת ימי הבניים לתקופת הפיאודלים... מוזכרות בחוזה כל ההתחייבויות של החקלאי למדינה. לא מוזכרות זכויותיו, משום שאין לו. החוזה מבהיר למעלה מכל ספק שאדמה זו נועדה למטרה הכתובה באותו חוזה, כלומר לגידולים חקלאיים. כמו כן כתוב מה גודל התשלום לדמי החכירה, מה יגדלו, מתי יעבדו ועוד ועוד... מוזכרים גם עונשים וסנקציות, עד הפקעת הקרקע והחזרתה ללאום או למדינה, לכל מי שיעז לחרוג או להפר את תנאי החוזה.

אמצעי הייצור כמו מים, הקצבות ותכנונים לגידולים השונים, תקציבים והלוואות שונות, ניתנות לאגודה והאגודה מחלקת לחברים. כאשר מגיע הזמן לקצור את היבול, כל התוצרת החקלאית משווקת במאורגן כמובן דרך האגודה. את התמורה עבור התוצרת מקבלת מי אם לא האגודה. חבר שישווק את תוצרתו באופן פרטי, גם אם ישיג מחיר טוב יותר, נחשב לעבריין ועוכר ישראל. מהתמורה מורידה האגודה הוצאות שונות, כמו תשלום חובות ומשכורות לעובדי הציבור הרבים ועוד ועוד. ממה שנשאר מחלקים לחברים, לא באופן שווה אלא נעשית התחשבנות עם כל אחד לפי התמורה שהתקבלה עבור תוצרתו.

הנה שלב נוסף של יציאה מחיי הקומונה הקדושים - כל אחד מקבל לפי מה שיצר והרוויח בפועל ולא לפי קביעה של מישהו כמה הוא צריך!!! נוצר מצב של אי שיוויון. למרות שלכל החברים נתוני פתיחה שווים, הגורם האנושי אינו שווה. ישנו המוצלח, החכם, החרוץ ואולי גם בר המזל שיקבל יותר, למרות שהוא השקיע, הזיע ועבד בדיוק כמו חברו, הפחות כשרוני. נולדים מעמדות, עשירים ועניים... מוצלחים ונכשלים...

כל אחד מקבל לפי מה שיצר והרוויח. איור: ניצן בן משה גלנטי

האגודה נחנקת ומאיימת להפיל את כל הכפר

לכפר יש חובות שמקורם מהפיתוח הכללי כמו מים, כבישים, חשמל ועוד. ההכנסות של האגודה באות ממיסים ומשיווק התוצרת. כל מי שלא משווק תוצרתו דרך האגודה או שיש לו מעט תוצרת בגלל שנכשל בעבודתו, או גרוע מכך אינו מעבד את אדמתו, חבר זה למעשה מתחמק מתשלום החובות! נולדים ה"פרזיטים", אלו החיים על חשבון הכלל. חלק מהם באמת כשלו וכמובן מן הראוי לעזור להם, אבל אליהם הצטרפו לא מעט מתחזים חסרי מצפון ששיווקו בהחבא את תוצרתם ואת התמורה שלשלו ישר לכיסהם מבלי לעבור דרך האגודה ולשלם את המגיע מהם. היו גם חברים שהזניחו את אדמתם ויצאו לעבודות חוץ בכל מיני תפקידים ואת משכורתם שילשלו לכיסם. כשנקראו לשלם עבור מיסים והחזר חובות, ענו "אין לי". החוב שלהם באגודה הלך ותפח ולא פעם שכחו שצריך להחזירו, בינתיים פעילות האגודה נחנקת, ומאיימת להפיל את כל הכפר.

פרזיטים. איור: ניצן בן משה גלנטי

פירוק האגודה השיתופית

למזלו הרב של כפר נטר, השכילו החברים לקצר את חיי הקומונה למינימום ולהתחיל לפרק את האגודה כבר ב-1950. פרוק זה לא נעשה בקלות, מאחר ולא הייתה הסכמה כללית של כל החברים לגביו. חלק מהחברים היו עדיין שבויים באידיאל השיתוף והשיוויון וביתרונות העצומים שלו וחשבו שניתן יהיה להכניס את ה"מורדים" לתלם.

קושי נוסף לפרוק האגודה בא מצד המוסדות המיישבים, שלא רצו בכלל לשמוע ממהלך שכזה. האגודה הייתה אבן היסוד של מושב העובדים. הפלתה של אבן זו עלולה היתה למוטט את כל תנועת המושבים. המוסדות איימו בסנקציות כמו סגירת ברז התקציבים, הערמת קשיים בהתפתחות ואפילו סילוק כפר נטר מתנועת המושבים.

כבר מההתחלה לא היה לאנשים בכפר נטר גורם משותף שיאחד וידביק אותם לחברה מגובשת, כמו שהיה אז ברוב היישובים. למרות זאת, עד בערך מלחמת השיחרור ב-1948 החברה הייתה בכל זאת יחסית מגובשת. הגורם לגיבוש יחסי זה היה המחסור, התנאים הקשים והתקווה שיהיה טוב. החברים ראו ברכה בעמלם, ראו את האור בקצה המנהרה ולמרות החריקות באירגון ובאגודה, היו תורמים לכלל כמובן מאליו ובשמחה רבה.

התקופה תום מלחמת העולם השניה, לכפר נטר עדיין חסרים חברים, הצד הצפוני עדיין מצפה לגל ההתישבות הבא. הארץ הייתה מלאה בעולים חדשים, בעיקר פליטי השואה. בסוכנות ניסו ליישב אותם גם במושבים קיימים וכך נקלטו בכפר נטר וגם במושבים אחרים עולים חדשים. החקלאות ועבודת הכפיים היו זרים לגל עליה זה וחיי השיתוף והאירגון נראו להם כמעולם אחר. כתוצאה מכך, לרוב המשק שלהם הוזנח והם מצאו מקורות מחייה אחרים מחוץ לכפר. גם כך היו כבר חריקות באגודה ועכשיו המצב רק הלך והחמיר. גם גל ההתישבות הבא של חיילים משוחררים, בעיקר מהבריגדה היהודית, לא שיפר את חיי האגודה, אלא רק החמיר.

הגיע מצב שחלק ניכר מהחברים לא נשא בעול הכללי ובכל זאת קיבל שרותים כמו עזרה רפואית, אספקה למשק החי, מים ועוד. בהנהלת החשבונות של האגודה החוב הלך וגדל וכשבעלי החובות נדרשו לכסותם, ענו "אין לי". למעשה הם חיו על חשבון הכלל.

כמובן שמצב בלתי נסבל זה לא היה יכול להמשך. נערכו דיונים אין סופיים, אסיפות כלליות רבות ומשאלי עם והרוח נשבה לצד מהלך שנחשב אז לקיצוני ומהפכני שהיום יש לו שם יפה: "הפרטה". כלומר, מכירת הנכסים החקלאיים המשותפים ופרוק הולך ומתמשך של רוב הפונקציות השיתופיות של האגודה. למעשה כל אחד לבד דואג מבחינה משקית לעצמו. אם יש התארגנויות מכל צד שהוא, הן על בסיס חופשי של כל חבר העושה את חשבונו האישי ואף אחד לא כופה עליו כלום. מה שנשאר משותף הם העניינים המוניציפליים, כמו במושבה או בעיר.

למרות שמהלך זה הביא להשעיית כפר נטר מתנועת המושבים וגרם להתעלמות לא מעטה מצד המוסדות המיישבים, זה היה מהלך נכון שהציל את כפר נטר. בהתחלה היו חברים שהתקשו לבצע את כל הפעולות המשקיות בעצמם, אך עם הזמן המצב הלך והשתפר. עידן הטלפון בכל בית הגיע, גם הכבישים ודרכי התחבורה השתכללו. רוב החברים החליפו את הסוס והעגלה בטרקטור וכבר ניתן היה לראות מושבניקים שיש להם מכונית פרטית. העיר והשווקים התקרבו, גם הסוחרים והספקים התקרבו ואפילו חיזרו לפתחם של החקלאים. מה שפעם התבקש מזכיר האגודה לעשות ולטרוח למען החקלאי הבודד, ניתן כעת לעשות בשיחת טלפון אחת וגם לשמוע בסיומה "תודה רבה". בזמנים מאוחרים יותר כשקרנה של החקלאות כמקור הכנסה הלך וירד, כמובן שהאגודה השיתופית נעשתה כבר מיותרת. במבט לאחור רואים שמושבים אחרים שהשהו את פרוק השותפויות מצבם רק החמיר.







גלי ההתיישבות בכפר נטר

השם כפר נטר הינו על שמו של מייסד מקווה ישראל, קרל נטר. מנהל מקווה ישראל באותם הימים, אליהו קראוזה שחינך לחקלאות והתיישבות, ראה בהקמת יישוב חקלאי שאנשיו באים ממקווה ישראל את גולת הכותרת של מפעלו הציוני והחקלאי. השאיפה היתה שכפר נטר יקלוט רק את בוגרי מקווה ישראל וזה יהיה ייחודו. אולם המציאות היתה שלמרות כל המאמצים, לא היו מספיק בוגרי מקווה ישראל שהיו מוכנים לבוא ולהתיישב בכפר נטר. למעשה הם היוו רק רסיס קטן מתוך כלל האוכלוסיה של הכפר. קומץ המתיישבים הראשונים קיבלו תוספת מתיישבים בעזרת המוסדות, טיפין טיפין או בגלים. בכל אלה אף לא אחד ממקווה ישראל.

גרעין המתיישבים הראשון היה מקרב בוגרי ופועלי מקווה ישראל. בינהם נמנים: דייגי, בריפמן, גוטמן, זיסלמן, חנלביץ', ירוביצקי, לב, ליפמן, לצקי, שניצר, תורג'מן ועוד. בהמשך, בימיה הראשונים של תקופת המחנה שהיה במרכז הכפר, הצטרפו בודדים בינהם בן משה ועוד. אבל לא מעטים שלא החזיקו מעמד בתנאים הקשים קמו ועזבו.



עם פרוק המחנה והמעבר לחלקות הקבע, התחיל הכפר לצמוח מדרום צפונה. תחילה נבנו רפתות לעוזבי המחנה, כדי לשכן בהם את הפרות. אבל בינתיים גרו בהם האנשים "עד שיבנו להם בתים". מאחר והאנשים התרגלו לגור ברפתות וכידוע הפרות חשובות יותר, בנו לפרות ובאותה הזדמנות גם לתרנגולות בתים אחרים ואולי גם יותר נוחים...



את חלקו הצפוני של הכפר היה צריך "לגאול". אדמות אלו היו שייכות לכפר צור ולבאר גנים, שגם הם היו יישובים על המפה, אבל מסיבות שונות לא צמחו והתפתחו. כמה מאנשי כפר צור הצטרפו לכפר נטר עוד בתקופת המחנה, אבל המשיכו לגור בכפר צור עד המעבר לחלקות הקבע, בינהם נמנים: שטיינר, אוסובסקי ועוד. מבית יהושע, השכן הדרומי, באותם ימים קיבוץ דתי, הצטרפו לכפר עוד שתי משפחות דתיות: ביטר שעיברת שמו לברנע וגוטר.

בשלב זה כפר נטר השתרע מדרום ועד המרכז של היום. רחוק מהשאיפה של יישוב סטנדרטי האמור לכלול כ-100 משקים. לאחר לא מעט ויכוחים ומלחמות סופחו אדמות כפר צור ובאר גנים לכפר נטר. משבצת הקרקע גדלה ואפשר היה לקלוט עוד מתישבים.

לגל המתיישבים הבא שהגיע מערים כמו פתח תקוה וירושלים וגוייס על ידי הסוכנות ו"המפלגה המתאימה", היו כבר תנאים משופרים. בנו להם בתים של ממש ואפילו גג בטון שטוח, מה שהזכיר כפר ערבי. בתים אלו גרמו לא מעט קינאה וטרוניות מצד המתיישבים הותיקים: "למה להם מגיע בתים ולנו לא? מה, אנחנו בהמות שצריכות לגור ברפתות?" וכו' וכו'... מכאן והלאה למתיישבים הבאים נבנו בתים למגורים ולא רפתות! על גל זה נמנים: רבינוביץ', טקץ, כרמי, ברקוביץ', אטשטיין, דומאי ועוד.



הגל הבא היו "הבולגרים" שהגיעו מכפר חיטין שבצפון. עליהם נמנים: קסטרו, ממון, בז'רנו ומטרני. היו אלה אנשים חרוצים בעלי רקע חקלאי, שקצרה רוחם לחכות והם הגיעו לכפר לפני שבתיהם ניבנו. היה צריך לשכן אותם "בינתיים, עד שבתיהם יבנו". הפתרון בא מצד המתיישבים הותיקים, ששיכנו אותם בחצרותיהם. לדוגמא, משפחת מטרני קיבלה את בית האימון לאפרוחים של משפחת בן משה ומשפחת בז'רנו קיבלה חלק מהרפת של ליפמן... אל נשכח ש"בעלי הבתים" עצמם גרו עדיין ברפתות...

התקופה: תום מלחמת העולם השנייה ופליטי השואה מגיעים בהמוניהם לארץ. מוסדות הקליטה והסוכנות מנסים ליישבם גם ביישובים חקלאים ותיקים. כך גם לכפר נטר מגיע הגל הבא, בינהם: לקס, גרוס, גולדשטיין, גדול, רומנקביץ' ועוד. הכפר ממשיך לגדול צפונה. קליטת גל זה היתה קשה מסיבות מובנות. נוסף על כך גם חוסר הרקע בחקלאות וקשיי השפה העברית. היה צורך להשקיע בהם שפע של אהבה, הבנה והתחשבות, שלא תמיד אכן קיבלו...

תום המלחמות מביא את הגל הבא, שבעיקרו חיילים משוחררים עם רקע קרבי, שבא לא פעם לידי ביטוי גם לאחר ש"חיתתו חרבותהם לאיתים" במלחמות בינם לבין עצמם... על כן נקרא הרחוב שלהם "רחוב השלום"... בתקווה שאכן ישרור שם שלום. בינהם: בכר, אונגר, פולק, חימוביץ', ברנהולץ', גולומב ועוד. קטע זה של הכפר הוא כמעט היחיד שאין לו את כל מכסת הקרקע ליד הבית. את שארית הקרקע קבלו תושבי רחוב השלום באדמות חנון, אדמות שננטשו על ידי הערבים שנמלטו במלחמת השחרור.

עוד גל אחד וממלאים את כל יחידות המשק, 70 במספר. הרחוב האחרון שיושב הוא זה הסוגר את הכפר מצפון, בכיוון ממזרח למערב. עליו נמנים: פישר, לורבר, ליבשטיין, אברמוב ועוד. אלו היו אנשים ותיקים בארץ, חלקם יוצאי קיבוצים, שעברו לעיר ושוב חזרו לחקלאות.

נשארו רק כמה כיסים קטנים בגבולות המרוחקים עם כפר צור לשעבר ו"שכונת התימנים" עין יעקב, שלבסוף גם הם התמלאו.

יש לנו עכשיו כפר גדול וארוך, כשני ק''מ ארכו, שלאורכו "קולי" עמוק (דרך עפר חרוצה בשתי תעלות לכל אורכה). בחורף מתבוססות בו העגלות בבוץ ובקיץ, כשעוברת מידי פעם מכונית היא מעלה אחריה ענן אבק עצום.

הכפר גדל ופתאום להגיע מקצהו האחד לשני, נהייתה משימה לא קלה. מרחקים אלו התקצרו כעבור זמן רב כשנסלל כביש והתחבורה הפכה להיות במכונית ולא בסוס או חמור... אך באותם ימים של טרום כביש (גם הכביש הצפוני לנתניה לא היה קיים), נחשב כפר נטר ל"חור נידח" ובכלל מי ידע היכן מקום זה?... ומי המשוגע שיילך לגור שם?...
פתאום ביום אחד, מתברר של"חור" הזה יש קופצים רבים ובינהם גם בנים של מתיישבים. והינה עוד גל אחד שהוא "שיכון הבנים" שהוקם בקצה הצפון מערבי של הכפר. כל החקלאות שלהם, גינה קטנה ודשא...

הגענו לשנות ה-2000. החקלאות מוציאה את נשימותיה האחרונות, אולי לפני מותה הסופי. נפוצה שמועה בארץ שיש מקום יפה ונעים לגור בו שנקרא כפר נטר. מגיעים אנשים, בייחוד בעלי ממון, המוכנים לשלם הרבה בשביל נחלה שלא בהכרח תשמש לחקלאות, אלא ל"מגורים איכותיים בלבד". מתחיל תהליך של החלפת החקלאות היפה והבריאה בכל מה שנקרא "פונקציות של יישוב קהילתי".

פעם כשהבנים התבגרו, הם היו עוזבים את הכפר בחיפושיהם אחר הפרנסה, הממון והתהילה. אבל כעת מתברר שאפשר לעשות זאת ואף טוב יותר כשגרים בכפר נטר. באה הדרישה למגורים בכפר ואיתה הגל הנוסף שנקרא "הרחבה". בפינה הצפון מערבית של הכפר, צמוד ל"שיכון בנים", אותרו כ- 100 דונם שחולקו ל-82 מיגרשים בגודל חצי דונם כל אחד. לכל בעל נחלה בכפר היתה זכות לרכוש מגרש כזה עבור אחד מצאצאיו. קמה שכונה יפה למגורים בלבד ועל החקלאות יקראו בספרים...



אנו בתחילת המאה ה-21. כפר נטר שהיתה פנינת החקלאות הופכת לפנינת נדל''ן עם כל מה שמשתמע מכך... ובסך הכל עברו 70 שנה בלבד...


אבל הפרנסה מאין תבוא?

תחילת דרכו של כפר נטר הייתה בתקופת חומה ומגדל. תקופה של הגשמת הציונות, הקרבה ואהבת המולדת. בעת היציאה לעבודה וכיבוש השממה, מקובל היה לשיר שירי ציונות ואהבת מולדת. אחד השירים הנפוצים היה: "נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים... אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה בשיר ובעמל..."

"נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים", איור: ניצן בן משה גלנטי

על המתיישבים בכפר נטר היתה מוטלת המשימה: "נפרוש לך מרבדי גנים" ותוך כדי כך גם הפרנסה בוא תבוא. הכוונה היתה כמובן לחיות מחקלאות ועבודת האדמה. החקלאות בזמנים ההם היתה בעיקר עבודת כפיים קשה ותובענית, בחמסין ובקור ביום ומאוחר בלילה. כל דבר היה צריך להתבצע בזמנו ובשלמותו ובלי שום תירוצים. התרשלות בעבודה, אפילו קטנה, הובילה לכישלון והפסד יבול או בעלי החי, הפרה, הסוס או העופות. אך היו בכפר הרבה הצלחות והחקלאים הטובים ראו ברכה בעמלם.

הבעיה העיקרית בתוצרת חקלאית היא היותה מוצר בלתי גמיש לחלוטין, כלומר מחסור קטן בתוצרת יביא לעליית מחירים מסחררת ואילו עודף קל יביא לנפילת מחירים והפסדים למגדלים. תנודות כה חריפות עושות את החיים בלתי נסבלים לחקלאים ולא פעם מרגיש החקלאי כמהמר. הוא יודע מה הם ההוצאות לגידול אבל אינו בטוח איזה מחיר יקבל עבור תוצרתו.

לא פעם מרגיש החקלאי כמהמר, איור: ניצן בן משה גלנטי

החקלאות מספקת את המזון לאוכלוסיית המדינה ומשום כך התוצרת החקלאית היא מוצר בלתי גמיש. על כן יש לעשות תכנון ארצי של כל הגידולים כדי שלא יהיה מחסור ולא עודף. אבל בתכנון משתתף גם "כוח עליון" שלא פעם מבטל את כל התכנון שנעשה בידי האדם. שרב, קור קיצוני, סופת ברד וכו' עלולים להוריד איכות של יבול ואפילו להשמידו. קיימת גם התופעה של "שנה טובה" שבה ללא כוונה ובלי שום סיבה נראית לעין מתקבלים יבולים רבים. כמובן יש גם "שנה רעה", שבה היבולים מועטים ואת הסיבה רק אלוהים יודע.

ברוב המדינות המודרניות מקובל לתת רשת ביטחון מינימלית לחקלאים. את התכנון הארצי מלווים במחירי מינימום, כלומר מחירים שיבטיחו לפחות את הוצאות הגידול ורווח מינימלי לחקלאי. על הפעולה הזאת כמובן אחראית הממשלה. אבל גם זה לא פשוט, משום שיש להקים רשת פיקוח על החקלאים שייצרו רק לפי התוכנית. את כל הבעיות הנ''ל עברו כל החקלאים בארץ וגם אנשי כפר נטר, בתוספות קטנות.

בפרקים הבאים מתוארים ענפי החקלאות העיקריים בהם עסקו תושבי כפר נטר לאורך השנים, על כל העליות והירידות שידעו.

חיטה ושעורה

בתחילת הדרך, עם העליה על הקרקע, עדיין לא היו אמצעים, לא מים ולא סידורים להשקייה. החקלאות הייתה משותפת. גידלו מעט גידולי שדה כמו שעועית, פול ותירס. הענף העיקרי היה פלחה, כלומר שעורה וחיטה.



בהתחלה קצרו את התבואה במקצרה הרתומה לשתי פרדות, או במאלמת (מהמילה אלומה) שהיתה מסדרת את השיבולים הקצורות באלומות. את השיבולים הביאו אל הגורן בעגלות רתומות לסוסים. בעזרת המורג ומערכת נפות הופרדו השיבולים משאר חלקי הצמח עד קבלת גרגרי החיטה הנקיים. עבודה זו דומה הייתה למה ששכנינו הערבים עשו שנים רבות.

עוד בתקופת המחנה, נעשתה קפיצת דרך עצומה עם רכישת מכונת דיש ישנה מקבוצת גבע. מצד אחד הכניסו למכונה שיבולים ומהצד השני קיבלו קש לחוד וגרגרי חיטה או שעורה לחוד. חסל סדר גורן. מכונה זאת מהווה שלב אחד לפני הקומביין הקוצר ודש הכל בעת ובעונה אחת.

הפלחה התקיימה במשך כל זמן ימי "המחנה" על האדמות שעדיין לא חולקו לנחלות. כך גם הייתה הכנסה וגם תפיסת קרקע. קרקע לא מעובדת היתה בסכנה שישתלטו עליה גורמים עויינים, בעיקר שכנינו הערבים. המוסדות המיישבים דאגו לכך שכל פיסת קרקע שנקנתה תעובד מיד.

גידולי הבעל והפלחה נמשכו עד המעבר לחלקות הקבועות והפסקת העיבוד המשותף. גידולי הפלחה מתאימים לשטחים גדולים ורצופים וכאשר חולקו האדמות לחברים לא נותרו שטחים מסוג זה, מה שהביא לסוף תקופת הפלחה.

מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב?

סוף תקופת חומה ומגדל. האוכלוסיה בארץ הולכת וגדלה. כדי שכל אמא יהודיה תוכל לתת לילד שלה כוס חלב מדי יום וכשיגדל גם שמנת וחמאה, כדי שיהיה בריא וחזק ויגשים את החלום הציוני, היה צורך בפרות המניבות חלב.

סמי ולורה שניצל ז"ל מאכילים את הפרה שלהם

לכן את המשק החקלאי ראו המתכננים כמשק מעורב. משק שיש בו גם גידולי שלחין (גידולים הדורשים השקייה) וגם רפת. גידולי השלחין היו בעיקר ירקות, שאת התמורה מהם רואים כעבור זמן קצר (חודשים) ואין צורך בהשקעות רבות בם. אבל התיכנון היה שהענף העיקרי שעליו יתבסס המשק יהיה רפת. ענף הרפת, בניגוד לירקות, דורש השקעות עצומות במבנים, ציוד, תשתיות וברכישתהפרות.

הפרות המקומיות, שנקראו גם "הערביות" מפני שגודלו על ידי הערבים, היו כחושות ומצומקות עטינים. הן הניבו מעט חלב שהספיק לעגל שלהן ואולי גם קצת למי שגידל אותן. הפרות היותר משובחות היו מגזע דמשקאי. הן הניבו יותר חלב, אבל לא הגיעו לקרסוליהן של הפרות ההולנדיות המשובחות. הפרות ההולנדיות, המניבות אלפי ליטרים של חלב בשנה, היו משאת נפשם של הרפתנים מארץ הקודש.

אבל אליה וקוץ בה, ככל שהפרה יותר משובחת ומניבה יותר חלב, כך דרישותיה לתנאי מגורים ומזון עולות. הפרות הערביות והדמשקאיות לא היו מפונקות כלל והסתפקו במה שיש. לא התלוננו על הקור בחורף ולא על החמסין בקיץ. אכלו מה שיש לכן הן היו דקות גיזרה והסתפקו במועט. לעומתן ההולנדיות המפונקות, המשובחות והיקרות, לא התאימו לתנאי האקלים בארץ. הן סבלו מקשיי הסתגלות שגרמו לירידה בתנובת החלב, למחלות ואף לתמותה.

עם הזמן, במסירות ובעמל רב, הצליחו בארץ על ידי טיפוח והכלאות, להגיע לגזע מקומי המניב חלב כמו "המיוחסות" מהולנד ואף יותר. טיפוח מוצלח זה נמשך עד היום ואפילו יש יצוא של פרות אלו. ניתן למצוא כיום בארצות רחוקות, עגלות משובחות, זירמת פרים מעולים וגם פרות בוגרות שבאו מהיהודים היושבים בציון. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.

כבר ב-1941 בתקופת ה"מחנה", היה תיכנון מפורט למשק שכלל פרה דמשקאית אחת, 25 תרנגולות ו-9 דונם שלחין (עדיין לא היו צינורות מים ולא מים). עם המעבר לחלקות הקבע, כמעט לכל אחד היתה לפחות פרה אחת. מזונן של הפרות הוא ממרעה, בעיקר ירק שאותו מגדלים כגידול שלחין (מספוא). את הירק קוצרים ומביאים לרפת. זה המזון הטרי שחייב להיות מסופק מידי יום ביומו. לצורך הובלת הירק, היה לכל משק חצי סוס וחצי עגלה (בשותפות עם השכן) ובשלבים מאוחרים יותר כשבא ה"עושר", לכל אחד היה סוס משלו (טרקטור נראה אז כמו טיסה לחלל). גידולי המספוא תפסו את רוב שטחי השלחין, כך שלגידול ירקות כמעט שלא נשאר מקום. המשק התמחה כמשק חלב.

כאן המקום לציין שאין ענף יותר קשה ותובעני מהרפת. אין חג ואין שבת והאימרה עובדים מהבוקר עד הליל לא מדויקת, כי גם בלילה עובדים. המלטות, חליבות, פרה חולה ועוד. בראשו של רפתן טוב יש רק פרות ופרות בלבד, "כל השאר זה שטויות". נוצר קשר עמוק וריגשי בין בני משפחתו של הרפתן לבין הפרות. גם הילדים הקטנים לקחו חלק בטיפול בפרות. גם ליטוף ודיבור עם הפרה זה טיפול, היא תגמול על כך בתוספת חלב... לפרה יש נשמה, יש לה מבט בעיניים וניתן לדבר איתה. היא עונה בדרכה שלה ומי שמטפל בה מבין בדיוק למה היא מתכוונת. לכל פרה היה אז שם כמו לבן אדם. היא ענתה לשמה והגיבה בהתאם. מהמטבח ומחדר השינה (סלון? מה זה?...) ניתן היה לראות את הפרות, לא כל שכן לשמוע אותן. כשהן היו זקוקות למשהו הן ידעו להתבטא והרפתן היה בא מייד או קרא אליהן וביקש שיחכו רגע...

הפרה כבת משפחה, איור: ניצן בן משה גלנטי

הרפת שהביאה שפע וברכה, הלכה והתפתחה. החברים התלהבו והשקיעו את מיטב כספם וגם לקחו הלוואות אפילו עד כדי סיכון, כדי לקנות עוד פרה משובחת ועוד פרה. עושרו וכבודו של החקלאי נמדדו בגודל הרפת שלו ובמספר פרותיו.

גידולי המספוא עבור הרפת גדלו ובהתאם הדרישה למים. ב-1944 נחפרה באר והונחו צינורות מים נוספים כדי לספק את הדרישה למים שהלכה וגברה.

כמויות החלב גדלו מידי יום ביומו וכדי להסדיר את השיווק נבנתה מחלבה (היכן שהסיפריה היום) עם מקרר משוכלל, שקלטה את תנובת החלב. כל יום השכם בבוקר לאחר חליבת הפרות היה בא הרפתן עם החלב למחלבה. במחלבה היו מודדים ורושמים כמה ליטרים הביא, את החלב של כולם היו מאחסנים ב"כדי חלב" העשויים מברזל. כל כד הכיל שלושים ליטר. כל יום היתה יוצאת משאית מהמחלבה עמוסה בכדי חלב לתל אביב.

משק החלב היה משק אינטנסיבי, כלומר משק עטיר בהשקעות הון, המביא הכנסה גבוהה על כל יחידת שטח אדמה. פרה טובה נחשבה כזו שתנובתה השנתית היתה לפחות 5,000 ליטר חלב. לצורך השוואה, הפרה הערבית הניבה 500 – 200 ליטר חלב בשנה.

את הפרות המשובחות היה צורך להזין בשפע מזון משובח. בנוסף לירק, מרעה וחציר היה צורך גם במזון מרוכז, תערובת של פחמימות חלבונים ויטמינים ומינרלים ממקורות שונים. יש צורך בידע וניסיון רב כדי להכין תערובת זו (כיום מכינים אותה במכוני תערובות מרכזיים). לצורך כך הוקם מחסן אספקה שבו הכינו את התערובת במרוכז לכל הכפר והחברים היו מגיעים עם הסוס והעגלה ומעמיסים את שקי התערובת עבור פרותיהם החביבות והיצרניות.

חנילביץ' והפרה

מוצר לוואי לרפת היה שאריות הקש ששימשו לריפוד הרפת והיו ספוגות בצואתן ושתנן של הפרות, מה שנקרא "זבל פרות". אבל זה לא היה זבל! זה היה זהב! בדשן זה היו מדשנים את הירקות והמטעים שהיו מגיבים בצורה נפלאה. בתקופה זו היו גם מעט התחלות של גידולי ירקות אשר צרכו דשן זה.

סיפור ההצלחה של הרפת היה יכול להמשך שנים רבות ואולי עד עצם היום הזה. כמובן שלא הכל היה ורוד ונעים, היו קשיים ובעיות כמו מחלות, תנאי שיווק, אספקה ועוד, שעל כולן התגברו. אבל מכת המוות לרפת באה ממקום בילתי צפוי לאחר מלחמת השחרור.

מידי לילה בלילה היו מגיעים גנבים וגונבים את הפרות היקרות והאהובות. בבוקר כשבא הרפתן לחליבה, מצא דלת פרוצה, אין פרות אין את מי לחלוב ואת מי להאכיל. קשה לתאר את גודל המכה הזו, אפשר להשוותה רק לאסון ומוות במשפחה וזו בהחלט לא מליצה.

נוסף לקשר הרגשי לפרות האהובות, העבודה ברפת הייתה דרך חיים ומקור פרנסה שזה עתה עלו עליה והצליחו בה. את מיטב המשאבים, הכח, הרגש ועיקר התקוות, תלו בפרות ופתאום בוקר אחד קמים עם אסון כזה... המשפחה החקלאית נשלפה בבת אחת מארמון חלומותיה, שהגיעה אליו בעמל כה רב וניזרקה אי שם על הר קירח במדבר, שם עליה להתחיל הכל מחדש...

בתחילה הגנבים היו מסתפקים בגניבת פרה אחת או שתיים, אבל במשך הזמן הם השתכללו ו"ניקו" את כל הרפת. היו קשיים רבים בענף הרפת - ועל כולם התגברו, אך על מכת הגניבות לא הצליחו להתגבר!!!

יש לזכור שהכפר היה פרוס בשורה ארוכה של משקים שהמרחק בינהם כ-50 מטר. לשומר או לשומרים שהיו צריכים לשמור על רצועה באורך של למעלה מק''מ בליל חשוך וקר, זו הייתה משימה בילתי אפשרית. על צבא או משטרה שישמרו על החקלאים, או לפחות יעזרו בשמירה, לא היה מה לדבר. החצרות והבתים לא היו מגודרים, הם גבלו בשדה החקלאי החשוך עם עצים ושיחים. גנב, או אפילו משאית, היו יכולים בקלות להסתתר מבלי שיתגלו ממרחק מטר אחד. למעשה הגנבים שמרו על השומרים. המבנים היו חלשים ולא תמיד מבטון ובלוקים. על נעילת דלתות אף אחד לא שמע. לא היתה בעיה לפתוח את דלת הרפת או לשבור ולהפיל קיר.

ההלם, הזעם, הכעס והתיסכול כמעט שיתקו את כולם. התחושה הייתה של חוסר אונים. איש לא ידע מהיכן תבוא הישועה. ניסו לתגבר את השמירה, אך ללא הועיל. לאחר כמה לילות רצופים, שבכל לילה הייתה גניבה, התקבלה החלטה שכל אחד ישמור כל הלילה על הרפת שלו. אכן באותו הלילה לא ביקרו הגנבים. כמובן שאי אפשר היה להמשיך כך, כי השומר בלילה היה צריך לעבוד ביום המחרת.

כך המשיכו הגנבים לגנוב מידי לילה בלילה. הגנבות היו תחילה במקומות קלים ופחות מבוצרים. אלה שהרפת שלהם הייתה בנויה מפחים וקרשים הניתנים לפריצה בקלות, העבירו לקראת הלילה את פרותיהם לרפתות שהיו בנויות מבטון ובלוקים. היו סידורים של שרשראות ומנעולים משוכללים וכל מיני פטנטים שנראו כבלתי ניתנים לפריצה. אולם הכל נפרץ. השיא היה פריצה ברפת אחת שהייתה בנויה בלוקים ובטון, ממש מבוצרת, בה שהו בלילה גם הפרות של השכנים. גם אותה הצליחו לפרוץ על ידי פרוק קיר בטון... זה היה הקש ששבר את גב הגמל! החקלאים הרימו דגל לבן ונכנעו. כמה עצוב ומדכא, הגנבים הצליחו לחסל את ענף הרפת המצליח!!!

הגניבות לא פסחו גם על הסוסים ובהמות העבודה. הסוס שהיה החבר הטוב והנאמן של החקלאי וכוח עזר שאי אפשר בלעדיו להובלה חרישה קילטור ועוד, גם הוא נגנב ואיננו. היו גם חמורים, שבעיקר שמשו ככלי תחבורה לילדים שהיו צריכים להגיע לבית הספר באבן יהודה. זאת הייתה ההסעה לביה''ס. גם בהם לא בחלו הגנבים, כעת גם אין הסעות. גם העיזים ששימשו בעיקר לתצרוכת הביתית בחלב וגבינות משובחות, נפלו קרבן לגניבות.

כך נסעו לבית הספר, ברכיבה על סוס או חמור.

אחת התעלומות הגדולות שלא נפתרו עד עצם היום הזה היא מי היו גנבים אלו? למרות שהיו אלפי גניבות בכל הישובים בסביבה, אף פעם לא נתפסו הגנבים. לעיתים היו רודפים אחריהם ומוצאים את הפרות שהצליחו לברוח מהגנבים משוטטות בסביבה, או דם של פרה או עז שכנראה לא צייתה לגנבים בצעידה, לכן הם שחטו אותה ולקחו איתם את בשרה. קשה לתאר את מצבו ומה התרוצץ במוחו של אותו רפתן שהשתתף במרדף אחרי הגנבים ומצא את דמה הספוג באדמה ושרידי גופה של הפרה השחוטה שלו...

למרות שאף פעם לא נתפסו הגנבים, הדיעה הרווחת הייתה שהגניבות היו שיתוף פעולה יהודי ערבי יוצא מן הכלל. באשר לזהותם של הגנבים, אלו היו כנראה ערבים שגרו בסביבה והכירו כל שביל, כל ואדי וכל קפל קרקע והצליחו לצעוד עם שללם בסתר ובמהירות ולהגיע עד הבוקר לגבול הערבי. כנראה שהם קיבלו סיוע ושיתוף פעולה מיהודים בני בליעל חסרי מצפון. כן יהודים משלנו.

ענף הרפת שנפל, לא הצליח להתאושש, פרט לכמה רפתות ששרדו אבל גם הן נסגרו לבסוף. מנגנון פיצויים וביטוחים כמו היום, לא היה קיים אז וגם לא היתה מודעות לכך. כל אחד אכל את צרותיו לבד. גם לא נשמעו זעקות ובכי בסגנון הצילו. הנפגעים ליקקו את פצעהם, המשיכו לקוות לטוב והתאוששו.

התחיל מעבר לענף הדורש פחות השקעות, ענף הירקות.

ירקות

בענף הירקות ההשקעה הבסיסית אינה גדולה וניתן לקבל תמורה תוך זמן קצר יחסית. אם ברפת או במטעים מתחילים לראות הכנסה לאחר מספר שנים, הרי בירקות כבר אחרי מספר חודשים, או אפילו שבועות, מקבלים תמורה עבור ההשקעה.

לאחר חיסול הרפת, שדות השלחין (שדות המושקים בצינורות) שהיו תפוסים בגידולי מספוא, התפנו לירקות. גידלו את כל הירקות הקלאסיים. עגבניות, פלפלים, גזר, תפוחי אדמה, חצילים, כרובית, כרוב וכו'. היו חקלאים שהתמחו בגידול מסוים, למשל כרובית או פילפל, שבו היו משיגים יבול טוב ואיכות גבוהה. באותה תקופה ההדרכה הייתה בחיתוליה, או שלא הייתה בכלל. כל חקלאי למד משגיאותיו ומשגיאות שכנו וכך הלך והצטבר ניסיון שערכו לא יסולא בפז.

ענף הירקות אז דרש עבודת ידיים רבה כמו שתילה, זריעה, מלחמה בעשבי בר, קטיפים ועוד. היום כל הפעולות הללו נעשות בצורה מכנית בעזרת טרקטור שלרוב גם תא הנהג שלו ממוזג... אז בקושי היה סוס ולא פעם ידיו של החקלאי ובני משפחתו, עד אחרון הילדים הקטנים, היו מגויסים בגיוס חרום. הפתגם "יום תשכחני, יומיים אעזבך" היה בעל משמעות רבה. כל פעולה או עבודה היתה חייבת להתבצע בזמן המדויק, אחרת אין יבול! תירוצים לא מתקבלים! השתילה נעשתה בעזרת דקר, שננעץ באדמה ויצר חור. לתוך החור הוכנס השתיל הרך, כוסה באדמה, קיבל ברכה והתחיל לגדול.

המלחמה בעשבי הבר הייתה המשימה הקשה מכולן. האדמה שהייתה פוריה ועשירה, הכילה בתוכה מאגר של זרעי עשבי בר חזקים שגדלו כאן שנים רבות. לאחר שחרשו וניקו את האדמה לקראת השתילה או הזריעה, היו משקים את החלקה השקייה ראשונה - ואז היו נובטים כל עשבי הבר הותיקים שהיו פה מקדמת דנא. העשבים החזקים דחקו את רגליו של הפלפל או הכרוב החדשים והחלשים ותפסו את מקומם.

חריש

התשובה לכך הייתה עידור במעדר או קילטור בעזרת הסוס. אבל קרוב לשתיל הצעיר היה צורך לעקור את העשבים בעבודת ידיים. רשלנות או איחור ולו הקל ביותר, היו מביאים להשתלטות העשביה על כל השטח, מה שגרם להפחתת היבול, ירידה באיכותו ועד מחיקתו. היום התשובה לעשבי הבר היא ריסוס כל השטח בחומר הנקרא קוטל עשבים, שלאחריו כמעט ואין זכר לעשב. כל זה נעשה בעזרת טרקטור ממוזג וללא מגע יד אדם. איך משתנים הזמנים...

את הירקות השקו בהמטרה. ציוד ההשקיה, הממטרות והצינורות, היו יקרים מאד. כדי לחסוך בציוד, ההשקייה התבצעה ב"קווים נודדים". לאורכו של הצינור המרכזי במרחקים קצובים, היו ברזים. לברז הראשון התחבר הקו הנודד שהיה מורכב מכמה קטעי צינורות ברזל באורך שישה מטרים כל אחד ובקוטר צול אחד. על כל קטע היתה מורכבת ממטרה. הקטעים היו מתחברים אחד לשני בעזרת מחבר מיוחד, שניקרא בפי החקלאים "קופלונג". כאשר גמרו להשקות את הקטע הראשון, פתחו את הקופלונגים והעבירו את הצינורות אחד אחד לקטע הבא, גמרו להשקותו ושוב העבירו וכן הלאה.

ירקות, איור: ניצן בן משה גלנטי

צינורות הברזל היו כבדים, לכן פעולות הפרוק ההעברה וההרכבה של הקו מחדש דרשה אדם אחד חזק וחסון, או שניים פחות חזקים האוחזים בשני קצותיו של הצינור (האשה, הילדים). עם כל השקייה והשקייה חזרה אותה פרוצדורה. היו זמנים שהיה צורך להשקות כל שלושה ימים, כך שרוב הזמן הושקע בהשקייה. יותר מאוחר הוחלפו צינורות הברזל הכבדים בצינורות אלומיניום קלים יותר, מה שהקל קצת את העבודה. היום מרשתים את כל השטח בצנרת פלסטיק, שמגיעה בדקדקנות לכל צמח וצמח. אין העברת קווים ואפילו אין צורך לפתוח או לסגור את הברז, מחשב עושה זאת...

האדמה הטובה, המים הטובים והחקלאים החרוצים, הבריאים והחזקים, עשו את שלהם. היבולים היו טובים ומידי יום ביומו יצאה מכפר נטר משאית מלאה ולפעמים שתיים, עמוסות בירקות לשוק הסיטונאי בתל אביב.

הירקות הביאו ברכה והכנסה טובה, אולם גידולם היה כרוך במאמץ פיזי רב. הירקות נחשבו גם לענף בלתי יציב, הרגיש מאד לפגעי טבע ולשיגעונות השוק. פעם מחירים בשמיים ורווח אסטרונומי ופעם מחיר אפסי שלא כיסה את הוצאות הייצור וגרם להפסד. למרות נסיונות התיכנון של משרד החקלאות, הרגיש עצמו החקלאי כמהמר.

בחיפוש אחר גידול קל יותר וגם יציב יותר, הגיעו אל המטע. המטע נחשב לגידול קל יותר מהירקות, אך הוא דורש השקעה התחלתית גבוהה. כמו כן יש לחכות זמן רב עד שרואים פירות להשקעה. לא פעם קרה שהגיעו לקטיף והתברר שאין טעם למכור את הפרי בגלל מחיר נמוך מאוד בשוק. כך השקעה של שנים יכולה לרדת לטימיון. בירקות ההפסד הוא שלושה עד ארבעה חודשים ובמטע שלוש עד ארבע שנים.

גויאבות

הגויאבה הופיעה עוד בתקופת הירקות. עץ שמתפתח מהר, גידולו קל ולא בעייתי. יש לקטוף אותו בתקופת ההבשלה מידי יום ביומו ולשווקו מיד. איחור בקטיף ובמשלוח גורמים לירידה באיכותו וגם להתפתחות ריח שלא תמיד אהוב על כולם. לא פעם נשמעו טענות שכל כפר נטר מסריחה מגויאבות. אבל לכסף שהביאו הגויאבות היה ריח נעים...

גויאבות, איור: ניצן בן משה גלנטי

את העובדה שאת הגויאבה צריך לקטוף בזמן ולשווקה מיד, למדו גם הסוחרים. הם לחצו על המגדלים להוריד מחירים כי ידעו שלא תהיה להם ברירה אם לא ימכרו את הפרי הבשל מיד, יהיו נאלצים לזרוק את כל הפרי.

בכל גידול וגידול יש בעיות המיוחדות לו ולרוב הן נפתרות. אבל הבעיה הכי קשה ומרגיזה, היא מכירת הפרי. הרבה חקלאים שהתגברו על כל הבעיות והגיעו לסחורה איכותית ויפה, נשברו בעת מכירת הפרי. הם ראו איך הסוחר קוצר את רוב הרווח. כך גם המוביל, הסבל, המתווך ועוד שורה ארוכה של אנשים שחיה ומתפרנסת מעמלו של החקלאי היצרן העומד בבסיס שרשרת המזון. בכל זה ישנה נחמה פורתא אחת: "בכל השרשרת הזו המון אנשים מתפרנסים טוב ונהנים. רק אחד, החקלאי, לא מרוויח, אז לא נורא"...

הגויאבה שהייתה גידול קל ורווחי יחסית, משכה אליה הרבה מגדלים. הכמויות גדלו, אבל הביקוש נשאר אותו ביקוש, מה שהביא למפולת מחירים. בחיפוש אחרי סוגי מטעים נוספים, הגיעו להדרים.

הדרים

פרדסים היו קיימים בארץ שנים רבות, עוד מתחילת ההתישבות הציונית. גם לערבים היו פרדסים שהיו מעובדים במסירות ודייקנות. הפרדס היה גידול עתיר עבודת ידיים והתאים מאד לערבים עם שכר עבודה אפסי, כאשר הטוריה היא הכוכבת הראשית. הטוריה שימשה לניכוש העשבים ולחפירת גומות ההשקייה. הגומות הרחבות סביב העצים מולאו במים שהובלו בתעלות מהבאר עד כל עץ ועץ. הכנת הגומות וההשקייה נחשבו לעבודה מקצועית הדורשת מומחיות ומיומנות רבה. הערבים היו המומחים בעבודות הטוריה, אבל היהודים לא הצליחו להסתגל אליה.

קטיף הדרים מאלבומה של משפחת אוסובסקי

עם ההבשלה נקטף הפרי בזהירות רבה לתוך סלי קש שנשאו בעזרת חמור ועגלה לבית האריזה. כל פרי נעטף בנייר מיוחד והאורז שנחשב למומחה הגדול והמכובד מכולם, ארז את הפירות בתיבות עץ ואלו היו מיוצאות לחו''ל, בעיקר לאנגליה.

שיטות עבודה אלו היו קיימות עד תחילת הנטיעות של היהודים בסוף שנות ה-50. השיטות הלכו והשתכללו, הוכנסו מערכות השקייה ממוחשבות ומחקו כמעט את סעיף ההשקייה. את המלחמה בעשביה פתרו לחלוטין בריסוסים. הוכנסו שיטות דישון במי ההשקייה, החוסכות גם דשן וגם עבודה. גם פעולת הטיפול בפרי הקטוף ומשלוחו לייצוא או לשוק המקומי, שונו ללא הכר. רק בעיית הקטיף נשארה, אותה עבודת ידיים שבה אדם עולה בסולם על העץ ובעזרת תרמיל הנישא על גבו קוטף את הפרי למיכל. על גבו עוברים במשך יום עבודה בין טונה לארבע טונות של תפוזים.

הזן העיקרי שגידלו נקרא שמוטי שהוא הזן הנחשב לטוב בעולם. השם המסחרי שלו בחו''ל היה "ג'פה" והוא נחשב בין הפירות המכובדים ביותר. המתחרים שלנו בארצות אחרות שניסו לגדלו- נכשלו, משום שהשמוטי דורש תנאי אקלים וקרקע הקיימים רק במישור החוף בארץ הקודש. לשמוטי היה ביקוש בילתי מוגבל והוא קיבל מחירים גבוהים ביותר. לשוק המקומי בארץ שווק פרי שלא היה ראוי לייצוא שנקרא "בררה". השמוטי נקרא "תפוח זהב". הוא באמת היה זהב, הן בטעמו וריחו והן בתמורה שהביא לפרדסן.

בעל הפרדס, או הפרדסן, נחשב לאדם מכובד ועשיר ובעל ביטחון כלכלי. כל אם יהודיה איחלה לביתה חתן צעיר שיש לו פרדס זקן... בעלי הפרדסים היהודים היו האיכרים הראשונים שהתיישבו במושבות החקלאיות כמו פתח תקווה, ראשון לציון וגם אבן יהודה. אלו היו ה"גבירים", מקבילים במעמדם לאפנדים הערבים. לאפנדים היו אריסים שעיבדו את הפרדסים בתנאי עבדות. אצל ה"גבירים" היהודים, עבדו החלוצים הראשונים בכל עבודה בפרדס ובעיקר בטוריה. גם אנשי כפר נטר בתחילת דרכם, כשעוד יצאו לעבודות חוץ, הלכו לעבוד בפרדסי ה"גבירים" העשירים האלה. חלומם הרטוב של החקלאים היה, שיגיע יום וגם הם יהיו פרדסנים עשירים כמו שכניהם מאבן יהודה. אבל כל זה התעכב משום שפרדס כרוך בהשקעות גדולות שלא היו להן מקורות מימון. למעשה תחילה זעירה של פרדסים הייתה כבר ב-1948, אולם עיקר הנטיעות החלו רק כעבור כ-10 שנים.

עבודה בטוריות, מאלבומה של משפחת אוסובסקי

בסוף שנות ה-50, תחילת ה-60, החלה תנופת נטיעות בכל הארץ. משרד החקלאות עודד את הנטיעות ונתן מענקים והלוואות. הפרדס נראה ענף העתיד ופיתרון סופי לכל הבעיות. ב-1960 החל משרד החקלאות להוציא רשיונות נטיעה ורק עם רשיון מותר היה לנטוע. ההיגיון במתן הרשיונות היה להבטיח שנוטעים את הזן הנכון, באדמה הנכונה ובצורה הנאותה. כמו כן הרישיונות היו הבטחה שיהיו מספיק מים להשקייה. במציאות לא כולם חיכו לרשיונות ולאט לאט הוגדל שטח הפרדס, דונם אחר דונם. המטרה הייתה להגיע למצב שכל השטח יהיה נטוע. כל חיסכון וכל פרוטה מיותרת הוקדשו לקניית עוד שתילים ועוד צינורות להגדלת הפרדס. היו ציפיות רבות ואין קץ תיקוות מהפרדס.

קדחת נטיעת הפרדסים סחפה את כל הארץ. בכל חלקה אפשרית נטעו פרדסים. קמו גם חברות הסתדרותיות לעיבוד פרדסים כמו יכין חק''ל ותנובה ופרטיות כמו רסקו. אפילו כאן ליידנו, באבן יהודה, קמו חברות, חברת זלינגר ובניו, חברת אקשטיין ובניו ועוד רבים אחרים. הפרדס נראה כה בטוח ומבטיח, עד כדי כך שהוצע לאנשים שאינם חקלאים, אנשים שעבדו והתפרנסו ממשכורת חודשית, להשקיע בפרדסים בתוכנית מיוחדת שנקראה "פרדס חיסכון". במקום לפתוח תוכנית חסכון בבנק, תשקיע ב"פרדס חיסכון". אתה תשב בבית, החברה תיטע לך פרדס ותעבד אותו ואתה תנוח ולא תדאג. בסוף השנה יהיה עליך רק לספור את הכסף שהרוויחו בשבילך... ממש ימות המשיח, או מה שנקרא "הכסף גדל על העצים". גם בכפר נטר, כבר בסביבות 1958, רוב שטח השלחין כוסה בפרדסים. ממעוף הציפור נראה כפר נטר כגן פורח שהצבע הירוק העז שולט בכל.

קטיף הדרים מאלבומה של משפחת אוסובסקי

את הפירות הראשונים מההפרדס רואים כעבור שלוש שנים ובטיפול טוב כעבור ארבע שנים יש יבול מסחרי. העבודה בפרדס קלה יחסית בהשוואה לעבודה הקשה ברפת או בירקות. גם החקלאים התבגרו וקיבלו כאבי גב, מה שלא מתאים לעבודה כפופה כל היום.

אחת העבודות הקשות הייתה ההשקייה. בתחילה, כמו בירקות, ההשקייה נעשתה בקווים נודדים, כלומר בקו צינורות מתפרק שלאורכו היו ממטרות. לאחר שהושקה קטע אחד, היו מפרקים אותו ומעבירים לקטע הבא וכך שוב ושוב עד לגמר השקיית הפרדס כולו. הצינורות המתפרקים היו מאלומיניום ונקראו צינורות קלים בגלל ההשוואה לצינורות הברזל הכבדים שקדמו להם. אך עדיין הם היו די כבדים ולהעבירם בין העצים הסבוכים ברטיבות ובמים, היתה משימה לא פשוטה. צינורות האלומיניום פינו מקומם עם הגעת עידן צינורות הפלסטיק. בסופו של דבר, בהשקעת ממון נוספת, הגיעו להמטרה קבועה ואפילו אוטומטית, הנפתחת ונסגרת בעזרת מחשב, וחסל סדר עבודת ידיים.

השקייה, מאיר גוטסמן

גם פעולת הדישון שהיתה כרוכה בנשיאת שקי דשן כבדים ופיזורם בפרדס בעבודת ידיים קשה, פינתה את מקומה לשיטת הדישון במים תוך כדי ההמטרה. הדשן מובא במיכלית למכלים הנמצאים בראש החלקה ומשם מוזרם הדשן במשאבה ממוחשבת לתוך המים. שתי עבודות קשות של ממש נמחקו... לא רק שהיתה הקלה משמעותית בעבודה אלא גם הביצוע הפך יעיל ומדויק יותר. כל עץ מקבל את מנת המים והדשן המדוייקים, אין מחסור ואין ביזבוז. חשיבות עליונה היתה לכך בהקשר למחסור במים שהלך והחמיר .

גם המלחמה בעשבים היא קלה ופשוטה כשמשתמשים בריסוסים קוטלי עשבים. העבודה בפרדס נהייתה קלה ופשוטה הודות להשקעת הון רב בציוד ובחומרים. הנה שוב פועלת המשוואה, יותר הון פחות עבודה.

חוץ מהקטיף, שאין לו עד היום פתרון אלא עבודת ידיים קשה, כל שאר העבודות הפכו קלות למדי. בתחילה, בזמן הקטיף, החקלאי ומשפחתו היו מתגייסים לעבודת הקטיף הקשה ובלי בושה היו קוטפים. כשגדלו השטחים ואתם גם כמויות הפרי החלו להעזר בפועלים. בתחילה היו פועלי הקטיף באים מקרב בני העידה התימנית. כשאלו כבר לא רצו לעבוד, באו הערבים הישראלים. אבל גם לאלו נמאסה העבודה ובמקומם באו ערבים מהשטחים. מסיבות ביטחוניות עבר גם שלב זה וכיום הגענו לתקופת התאיילנדים. ניתן לראות התפתחות מעניינת של בריחה מעבודה קשה ומעבודת כפיים בעיקר. לפני כ-50 שנה היה ברור מאליו לכל מתיישב שעליו לעבוד בקטיף, כמו בכל עבודה אחרת. היום זה ברור מאליו שיהודי או ערבי ישראלי לא עובדים בקטיף, אפילו אם יגוועו ברעב. בשביל מה יש תאיילנדים?

קטיף הדרים, אריה אוסובסקי

אכן הפרדס מילא את הציפיות. אמנם היו תקלות ובעיות וכידוע שום דבר לא הולך חלק, אבל בסה''כ היה טוב. העבודה הקלה יחסית התאימה לחקלאים המתבגרים שראו ברכה בעמלם. ייצוא ההדרים שבר שיאים, הן בכמויות והן במטבע זר שהכניס. באו שנים טובות (שנות השישים) אחת אחר השניה.

המתחרים שלנו בשוק האירופי היו הספרדים, אבל איכות הפרי שלהם היתה ירודה והם קבלו מחירים נמוכים משלנו. במשך הזמן למדו הספרדים לשפר איכות והתחרות גברה. אולם הופעתן של מדינות הים התיכון, כמו קפריסין וצפון אפריקה בשוק ההדרים האירופי, גרמה להגברת התחרות ולירידת מחירים. הייצוא הישראלי הדשן והשמן לא השכיל להתארגן בזמן. נציגי המועצה לשיווק פרי הדר באירופה, הוותיקים והדשנים, כדרך הטבע עברו תהליך הסתאבות. את עבודתם בשיווק הזניחו, אבל טיפחו מאד את משכורתם, תנאי חייהם ואת "התנאים הסוציאלים שלהם". כל עוד היו רווחים נאים והשליחים גזרו קופונים שמנים, הכל נבלע ולא הורגש, אבל כשכבר לא היה ממה להוריד, התחילו הבעיות...

ענף ההדרים נחשב לריווחי מאוד ועל כן נטפלו אליו גורמים שונים כדי להשתתף בחגיגה. אחד מהם היו עובדי הנמלים. שביתה בנמל הוכרזה תמיד בעונת הקטיף, כשהרציפים היו מלאים בתיבות פרי וחיכו למשלוח. בייחוד שבתו לפני חג המולד כשמחירי הפרי היו הכי גבוהים. אם הפרי לא יגיע בזמן לסוחרים באירופה, איכותו תרד עד לכדי ריקבון. את הפרי הרקוב יזרקו בראשו של הפרדסן ולא על המוביל או על פועל הנמל או על אנשי השיווק. הם ייקבלו בסוף החודש משכורת מלאה.

הלקוחות שלנו בחו"ל, ששילמו עבור הפרי מפרעה אך לא קיבלוהו בזמן המובטח, איבדו בנו את אמונם. בלי שום בעיות הם עברו לפרי המרוקאי או הקפריסאי. כך בנוסף לירידת מחירים, החל תהליך של איבוד שווקים. סוחרים שהיו נאמנים שנים רבות לפרי הישראלי בעל המוניטין, הביטו בפליאה על הישראלים שכאילו יצאו מדעתם. מחוסר ברירה עברו למתחרים שלנו, שחיכו להם בכיליון עיניים. סוחר כזה שנכווה מהישראלי ולמד לעבוד עם המרוקאי, לא יחזור יותר לפרי הישראלי.

פועלי הנמלים ואנשי המועצה לשיווק פרי הדר עם משכורות המלכים שלהם, שימשו דוגמה גם לנהגים ולמעמיסים ולכל שרשרת העוסקים מהקטיף ועד הצרכן הסופי. כולם באו בטענה המפורסמת "אם להם מגיע, גם לי מגיע". המצב הגיע לידי כך שפועלי הנמל קיבלו "מתחת לשולחן" אתנן כדי שלא ישביתו את המשלוחים. הנהגים מובילי הפרי רבו בינהם על הזכות להוביל פרי הדר, הובלות אלו הניבו להם את הרווח הגבוה ביותר.

לאחר מכירת הפרי, הפרדסן קיבל את התמורה, אבל לא לפני הורדת כל ההוצאות של כל הטפילים לאורך כל הדרך. התמורה הסופית הלכה וקטנה. אף אחד לא העלה בדעתו שגם הפרדסן צריך להרוויח. הציניקנים היו אומרים: "נו מה קרה? כולם מרויחים כל כך טוב. רק אחד, הפרדסן, לא מרויח, אז שישתוק ולא יפריע לנו..."

המכה הבאה שקיבל ענף ייצוא חשוב זה, יחד עם כל החקלאות, באה מכיוון הפוליטיקה. בשנת 1977, חל "המהפך" המפורסם שהעלה לראשונה בתולדות המדינה את מפלגת הליכוד לשלטון ואת מנחם בגין בראשה.

זה שאסור להסתכל על החקלאות רק במובן הכלכלי, ידוע בכל מדינה מודרנית ועל כן הממשלות בכל העולם עוזרות ומעניקות סיוע ותמיכות לחקלאות ולחקלאים במדינתם. הנכס החשוב ביותר של כל מדינה הוא הקרקעות שלה. החקלאים מופקדים על שמירת קרקעות הלאום בנוסף על תפקידם כספקי מזון לתושבי המדינה. במדינתינו שני תפקידים אלו הם בעלי משמעות כפולה ומכופלת, בהתחשב בשכנינו ובמבנה הדמוגרפי שלנו. החקלאות זו דרך חיים ולא תמיד חיים נוחים וקלים. מתחילת יישוב ארץ ישראל ביהודים היו אלו החקלאים שהתיישבו בפריפריה על הגבולות ו"נאחזו בקרקע בציפורניהם". בעצם האחזותם בקרקע הם קבעו את גבולות המדינה והגנו עליהם. השמירה על החקלאים והחקלאות היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה.

החקלאות בארצנו מזוהה עם ההתישבות העובדת שלה קשר פוליטי עם תנועות השמאל, החל ממפא''י, אחר כך המערך, השומר הצעיר, מפ''ם וכל הוריאציות. כשבגין עלה לשלטון הוא "גמר חשבון" עם כל "שרידי השלטון הישן" המיוצגים על ידי הקיבוצים והמושבים. קיצץ ללא אבחנה והנהיג מדיניות עויינת חקלאות. התוצאות לא אחרו לבוא ואכן תוך זמן קצר הענף היפה והחשוב, ענף ההדרים, נהרס. המחירים הלכו וירדו וההוצאות הלכו וגדלו. החקלאים שהתרגלו לרווחים נאים, גילו לפתע שאין ביכולתם לכסות את ההוצאות. בגלל מדיניות שער חליפין, מחירי המים, הדשנים והוצאות ייצור נוספות התייקרו, לעומתם מחירי התוצרת ירדו. ראשונים להפגע היו הפרדסנים שאחרים עיבדו עבורם את הפרדס, בעיקר על ידי חברות עיבוד ובייחוד ההסתדרותיות. אלו הורידו הוצאותיהם לפני ששילמו לפרדסן עבור תוצרתו והינה לראשונה במקום שהפרדסן יקבל כסף, סה''כ ההוצאות היו יותר מסה''כ ההכנסות. כעת הוא צריך לתת כסף מכיסו לטובת חברת העיבוד. מעוררי רחמים היו חברי "פרדס חיסכון". עובדים קשיי יום שכבר הגיעו לגיל מבוגר, ציפו לפירות מהחיסכון שלהם והנה הם נדרשים לשלם במקום לקבל.

המראות הנשקפים מחלון הנוסע בכבישי השרון של אין סוף פרדסים רעננים וירוקים והשיכרון מריח הפריחה בתקופת פריחת ההדרים, אבדו ואינם. רואים כעת עצים מוזנחים בדרגות התייבשות שונות, הממאנים למות, או שומעים את יבבת המשורים של הערבים הכורתים בשמחה את שלדי עצי ההדר הידועים כחומר גלם מעולה לתעשיית פחמים משובחים לצרכי מנגל... הירוק הכהה השולט התחלף לחום בהיר...

קטיף תפוזים, מאלבומה של משפחת בן משה

אלו שלמרות הכל שרדו, הם בעיקר המושבים וכפר נטר בינהם. הפרדס היה בעינהם לא רק מקור הכנסה אלא גם דרך חיים. להרס הפרדס ועקירתו היה ריח של מוות... חקלאים אלו אשר עיבדו את הפרדס בכוחות עצמם, שינסו מתניים, התייעלו, גידלו זנים נוספים, מצאו מקורות פרנסה נוספים והסתפקו ברווח צנוע יותר.

השנים חולפות, חקלאים אלו מזדקנים ועדיין מעבדים את הפרדס וכדרך הטבע בבוא הזמן עוברים לעולם הבא. הדור הבא, לרוב לא מתעניין בפרדסנות ועם מותו של הזקן, מת גם הפרדס.

פקאנים

תחילת גידול אגוז הפקאן בארץ בצורה מסחרית היתה כבר בשנות ה-50. עץ הפקאן חזק יפה וגבוה. לפחות בשנים הראשונות התמורה בעד האגוזים הייתה גבוהה וההכנסה לדונם מטע השתוותה לפרדס ואפילו יותר. זו הסיבה שמטעי הפקאן הלכו והתרחבו, בייחוד באדמות הכבדות שלא התאימו לפרדסים, אבל הפקאן הסתדר איתן יפה.

לאחר מלחמת ששת הימים, החלה להתפשט במטעים כנימה, שהייתה מוצצת את לשד העלים. הנזק העיקרי נגרם מהפרשות הכנימה המכילות ריכוז גבוה של סוכרים. ריכוז סוכר זה גרם להפרשה להיות דביקה ואכן היא נדבקה ומרחה את העלים. הפרשה מתוקה זו משמשת מזון מעולה לפטריות. לרוע המזל התיישבה והתאקלמה על הפרש הזה פטריה שחורה שכיסתה בצפיפות את רוב עלי העץ ומנעה מהעלים לבצע את הפוטוסינטזה הדרושה לגידולו. שמה של הפטריה "פייחת", על שום הכיסוי דמוי הפיח המכסה את כל העץ. הצבע השחור משך אליו את קרני השמש ונגרמו מכות שמש, נשירת עלים, ירידה דרסטית ביבולים, התנוונות והתיבשות ענפים ועד תמותת עצים.

פקאנים, איור: ניצן בן משה גלנטי

מאין הגיעה אלינו כנימה זו? אלוהים יודע וגם כן בקושי... אחת הסברות הייתה שחיילי צה"ל שלחמו על גדות הנילוס במלחמת ששת הימים, חזרו הביתה והביאו עמם שתילים או ענפים של פקאן שהיו נגועים בכנימות. הכנימות התאקלמו מהר על הפקאנים בארץ ופרצה המגיפה.

כידוע התשובה הקלאסית לצרה שכזו: ריסוסים ברעלים. הכנימה לא ממש התרגשה. הבעיה הייתה להגיע עם הריסוס לגובה עשרה מטרים ויותר, לכסות את העץ הענק בכמויות אדירות של תרסיס. פעולות הריסוס כרוכות בהוצאות עצומות, מה שאיים למוטט את ענף גידול הפקאנים.

הישועה באה מחומר הדברה בשם "טמיק", רעל חריף ביותר המסוגל בקלות לקטול גם בני אדם. מיישמים אותו לא בריסוס אלא בהגמעה, כלומר שמים כמות מדודה של רעל זה ליד הגזע ומשקים. החומר נקלט בשורשים עם מי ההשקייה ומשם מתפשט לכל העץ עד הענפים הכי גבוהים וכל כנימה שתטעם מהעלה היקר שלנו מות תמות!!!

העצים שוב היו נקיים ושמחים והניבו יבולים נאים. גם התמורה היתה טובה. היו בעיות של קטיף מהעצים הגבוהים, אולם אלו נפתרו בעזרת קטיף מכני. בתקופת ההבשלה, כשקליפת האגוז פתוחה, מנערים את העץ בעזרת טרקטור ואת האגוזים שנופלים מטה אוספים בידיים או גם כן בצורה מכנית. כשרבו היבולים, הוקמו גם בתי מיון ואריזה מיוחדים לפקאן. העתיד נראה ורוד.

מסתבר שכשיש גידול טוב ומתעוררות בעיות אגרוטכניות, הן נפתרות וממשיכים הלאה. זה היה מצבו של הפקאן. הנפילה של הפקאן באה כאשר המחירים התחילו לרדת עד גבול החוסר כדאיות. הסיבה לנפילת המחירים הייתה הסכם מסחרי עם האמריקאים העשירים שבין הייתר התיר להם לייצא את הפקאנים שלהם לארצינו ולהתחרות בפקאן המקומי. בנוסף לכך יובא אגוז המלך שהתחבב מהר מאד על הקונים ודחק את שרידי הפקאן המוכה. עצי הפקאן המבויישים נכרתו ופינו מקומם. פה ושם נמצאו חקלאים מתוחכמים אשר עשו גן ארועים נפלא בין עצי הפקאן, אבל זה כבר סיפור אחר...


* לקריאת המשך המאמר לחצו על הלינק "רשומות קודמות" למטה, או העזרו בניווט לפי פרקים המופיע בצד ימין למעלה של הדף.