המחנה

ביום המחרת לעליה כל האמצעים לייצור חקלאי היו רק בתוכנית. השיטה היתה אז קודם לתפוס את האדמה, להתחיל לעבוד וכך להתפתח הלאה. כדי לשרוד, למרות שכפר נטר היה מושב עובדים, החיים בהתחלה היו חיי קיבוץ. קומונה מוחלטת, הכל משותף, ההכנסות ההוצאות ואפילו האוכל הפרטי. חיו לפי הכלל הידוע: "תן ככל יכולתך, קבל לפי צורכך".

המחנה, כפר נטר 1939

מגורי החברים, כ-30 במספר, היו בשני צריפים ועשרה אוהלים, כשלמשפחות ואח''כ לילדים עדיפות של צריף. צריף נוסף שימש כחדר אוכל. שירותים, אם אפשר לקרוא להם כך, היו בבור מכוסה בכמה פחים או פשוט בטבע.

מים היו מביאים בחביות, מתל יצחק הרחוקה, על עגלה הרתומה לזוג פירדות. מאוחר יותר היה צינור שבא מהפרדס השכן שסיפק מי שתיה במשורה. אספקת המים הייתה רק כשהשקו את הפרדס וכשהבאר עבדה.

המחנה, כפר נטר 1939

לכסף לצרכים מיידיים כמו אוכל, היו יוצאים לעבודות חוץ בעזרת לשכת העבודה של אבן יהודה. הימים ימי ערב מלחמת העולם השנייה ובארץ שרר מצב של חוסר עבודה. כשאנשי כפר נטר באו ללשכה, לא פעם הסבירו להם ש"עניי עירי קודמים ..." אם כבר קיבלו עבודה, זו הייתה עבודה שאחרים לא תמיד רצו לעשות (איך ההסטוריה חוזרת על עצמה...)

חקלאות בעל המבוססת על מי גשמים

החקלאות היתה בעיקר חקלאות בעל, תבואות, חיטה ושעורה. זוהי החקלאות הכי אקסטנסיבית (אינה דורשת השקעת הון רבה), כשההשקעה העיקרית היא חריש, זרעים וחסדי שמיים - גשם. אסיף היבול נעשה בדומה לערבים, בעבודת ידיים.

הקציר נעשה בעזרת מקצרה הרתומה לזוג פירדות (הערבים היו קוצרים ביד בעזרת מגל). את השיבולים היו מביאים בעגלה הרתומה לזוג פירדות לגורן (היכן שהמרפאה עומדת היום). בעזרת מורג, קילשונים ומערכת נפות, הופרדו הגרגרים משאר חלקי הצמח. הפעלת הגורן דרשה מומחיות רבה ועבודת ידיים קשה, אבל לא דרשה השקעת ממון ולכן התאימה. רק כעבור שנה נרכשה מכונת דייש גרוטאה מקיבוץ גבע, שבעמל רב שופצה והצליחה להחליף את הגורן. המכונה אפילו הוצאה לעבודות חוץ, מה שהעשיר את קופת הכפר.

כשנה מיום העליה לקרקע, היו כבר קרוב ל-1000 דונם מעובדים. היבולים כללו שעורה, חיטה, אבטיחים, פול, שעועית, בוטנים, מספוא (בעיקר חציר) ועוד. כמו כן היו חמש בהמות עבודה, עגלה, שתי פרות, שני חמורים, ו-450 פרגיות.

סיר הלחץ של חיי הקומונה

"האינוונטר" האנושי כלל 20 חברים, שמונה חברות וארבעה ילדים. צפיפות הדיור העיקה וגרמה לכך שכל אחד הגדיל את ביתו על ידי הוספת פחים קרשים ועוד כהנא וכהנא כיד הדמיון הטובה, כדי להרחיב את הבית.

למרות שהחיים היו חיי קומונה, היו כאלה שעשו לעצמם משק חי קטן. כמה תרנגולות שהסתובבו בחצר והטילו ביצים שהיו טעימות מאד, שלא לדבר על בשרן... מאוחר יותר הוסיפו עוד כמה פחים ורשתות ונוצר לול עופות. כשנוספה עוד עז ופרה, זה כבר היה מעל התצרוכת המשפחתית, לכן אפשר היה למכור תוצרת, אבל התמורה כבר לא הלכה לקופה הכללית... כל אלו הביאו לא פעם לקינאה וויכוחים וגרמו לבעיות חברתיות. את המעט היה צריך לחלק באופן צודק, שזוהי משימה קשה ביותר. המשפט הידוע "מגיע לי" חזר ונשנה.

החיים במחנה הזמני, "עד שהבתים יבנו", נמשכו כארבע שנים. האוכלוסיה גדלה, נערכו חתונות והוקמו משפחות. סיר הלחץ רגש ורתח וכמעט התפוצץ. הגיע הזמן לפרק את הקומונה ולעבור לחלקות הקבועות, שכל אחד יהיה בעל משק עצמאי.

סיר הלחץ של חיי הקומונה. איור: ניצן בן משה גלנטי

אולם שוב המעצור הקבוע – כסף. כאן המקום להזכיר שוב שלאנשי כפר נטר לא היה שום הון עצמי, פרט לבגד שאותו לבשו באותו רגע, בניגוד להתיישבות של "המעמד הבינוני" או של הקיבוצים שהיו להם מקורות כסף עצמאיים. המוסדות המיישבים, שכפר נטר היה להם כבן חורג, לא שיחררו תקציבים למבני הקבע, להנחת צינורות מים להשקיית השדות וגם לא לאמצעי יצור מינימליים. ללא כל אלו, לא היה ניתן אפילו לחשוב על עזיבת המחנה. כך זה נמשך והתבשל למעלה מארבע שנים. רק לאחר לחץ, איומים, שתדלנות ועסקנות (כבר אז שום דבר לא זז ללא הפעלת לחץ), התקבלו מעט תקציבים והתחילה התזוזה למקום הקבע.