פרדסים היו קיימים בארץ שנים רבות, עוד מתחילת ההתישבות הציונית. גם לערבים היו פרדסים שהיו מעובדים במסירות ודייקנות. הפרדס היה גידול עתיר עבודת ידיים והתאים מאד לערבים עם שכר עבודה אפסי, כאשר הטוריה היא הכוכבת הראשית. הטוריה שימשה לניכוש העשבים ולחפירת גומות ההשקייה. הגומות הרחבות סביב העצים מולאו במים שהובלו בתעלות מהבאר עד כל עץ ועץ. הכנת הגומות וההשקייה נחשבו לעבודה מקצועית הדורשת מומחיות ומיומנות רבה. הערבים היו המומחים בעבודות הטוריה, אבל היהודים לא הצליחו להסתגל אליה.
עם ההבשלה נקטף הפרי בזהירות רבה לתוך סלי קש שנשאו בעזרת חמור ועגלה לבית האריזה. כל פרי נעטף בנייר מיוחד והאורז שנחשב למומחה הגדול והמכובד מכולם, ארז את הפירות בתיבות עץ ואלו היו מיוצאות לחו''ל, בעיקר לאנגליה.
שיטות עבודה אלו היו קיימות עד תחילת הנטיעות של היהודים בסוף שנות ה-50. השיטות הלכו והשתכללו, הוכנסו מערכות השקייה ממוחשבות ומחקו כמעט את סעיף ההשקייה. את המלחמה בעשביה פתרו לחלוטין בריסוסים. הוכנסו שיטות דישון במי ההשקייה, החוסכות גם דשן וגם עבודה. גם פעולת הטיפול בפרי הקטוף ומשלוחו לייצוא או לשוק המקומי, שונו ללא הכר. רק בעיית הקטיף נשארה, אותה עבודת ידיים שבה אדם עולה בסולם על העץ ובעזרת תרמיל הנישא על גבו קוטף את הפרי למיכל. על גבו עוברים במשך יום עבודה בין טונה לארבע טונות של תפוזים.
הזן העיקרי שגידלו נקרא שמוטי שהוא הזן הנחשב לטוב בעולם. השם המסחרי שלו בחו''ל היה "ג'פה" והוא נחשב בין הפירות המכובדים ביותר. המתחרים שלנו בארצות אחרות שניסו לגדלו- נכשלו, משום שהשמוטי דורש תנאי אקלים וקרקע הקיימים רק במישור החוף בארץ הקודש. לשמוטי היה ביקוש בילתי מוגבל והוא קיבל מחירים גבוהים ביותר. לשוק המקומי בארץ שווק פרי שלא היה ראוי לייצוא שנקרא "בררה". השמוטי נקרא "תפוח זהב". הוא באמת היה זהב, הן בטעמו וריחו והן בתמורה שהביא לפרדסן.
בעל הפרדס, או הפרדסן, נחשב לאדם מכובד ועשיר ובעל ביטחון כלכלי. כל אם יהודיה איחלה לביתה חתן צעיר שיש לו פרדס זקן... בעלי הפרדסים היהודים היו האיכרים הראשונים שהתיישבו במושבות החקלאיות כמו פתח תקווה, ראשון לציון וגם אבן יהודה. אלו היו ה"גבירים", מקבילים במעמדם לאפנדים הערבים. לאפנדים היו אריסים שעיבדו את הפרדסים בתנאי עבדות. אצל ה"גבירים" היהודים, עבדו החלוצים הראשונים בכל עבודה בפרדס ובעיקר בטוריה. גם אנשי כפר נטר בתחילת דרכם, כשעוד יצאו לעבודות חוץ, הלכו לעבוד בפרדסי ה"גבירים" העשירים האלה. חלומם הרטוב של החקלאים היה, שיגיע יום וגם הם יהיו פרדסנים עשירים כמו שכניהם מאבן יהודה. אבל כל זה התעכב משום שפרדס כרוך בהשקעות גדולות שלא היו להן מקורות מימון. למעשה תחילה זעירה של פרדסים הייתה כבר ב-1948, אולם עיקר הנטיעות החלו רק כעבור כ-10 שנים.
בסוף שנות ה-50, תחילת ה-60, החלה תנופת נטיעות בכל הארץ. משרד החקלאות עודד את הנטיעות ונתן מענקים והלוואות. הפרדס נראה ענף העתיד ופיתרון סופי לכל הבעיות. ב-1960 החל משרד החקלאות להוציא רשיונות נטיעה ורק עם רשיון מותר היה לנטוע. ההיגיון במתן הרשיונות היה להבטיח שנוטעים את הזן הנכון, באדמה הנכונה ובצורה הנאותה. כמו כן הרישיונות היו הבטחה שיהיו מספיק מים להשקייה. במציאות לא כולם חיכו לרשיונות ולאט לאט הוגדל שטח הפרדס, דונם אחר דונם. המטרה הייתה להגיע למצב שכל השטח יהיה נטוע. כל חיסכון וכל פרוטה מיותרת הוקדשו לקניית עוד שתילים ועוד צינורות להגדלת הפרדס. היו ציפיות רבות ואין קץ תיקוות מהפרדס.
קדחת נטיעת הפרדסים סחפה את כל הארץ. בכל חלקה אפשרית נטעו פרדסים. קמו גם חברות הסתדרותיות לעיבוד פרדסים כמו יכין חק''ל ותנובה ופרטיות כמו רסקו. אפילו כאן ליידנו, באבן יהודה, קמו חברות, חברת זלינגר ובניו, חברת אקשטיין ובניו ועוד רבים אחרים. הפרדס נראה כה בטוח ומבטיח, עד כדי כך שהוצע לאנשים שאינם חקלאים, אנשים שעבדו והתפרנסו ממשכורת חודשית, להשקיע בפרדסים בתוכנית מיוחדת שנקראה "פרדס חיסכון". במקום לפתוח תוכנית חסכון בבנק, תשקיע ב"פרדס חיסכון". אתה תשב בבית, החברה תיטע לך פרדס ותעבד אותו ואתה תנוח ולא תדאג. בסוף השנה יהיה עליך רק לספור את הכסף שהרוויחו בשבילך... ממש ימות המשיח, או מה שנקרא "הכסף גדל על העצים". גם בכפר נטר, כבר בסביבות 1958, רוב שטח השלחין כוסה בפרדסים. ממעוף הציפור נראה כפר נטר כגן פורח שהצבע הירוק העז שולט בכל.
את הפירות הראשונים מההפרדס רואים כעבור שלוש שנים ובטיפול טוב כעבור ארבע שנים יש יבול מסחרי. העבודה בפרדס קלה יחסית בהשוואה לעבודה הקשה ברפת או בירקות. גם החקלאים התבגרו וקיבלו כאבי גב, מה שלא מתאים לעבודה כפופה כל היום.
אחת העבודות הקשות הייתה ההשקייה. בתחילה, כמו בירקות, ההשקייה נעשתה בקווים נודדים, כלומר בקו צינורות מתפרק שלאורכו היו ממטרות. לאחר שהושקה קטע אחד, היו מפרקים אותו ומעבירים לקטע הבא וכך שוב ושוב עד לגמר השקיית הפרדס כולו. הצינורות המתפרקים היו מאלומיניום ונקראו צינורות קלים בגלל ההשוואה לצינורות הברזל הכבדים שקדמו להם. אך עדיין הם היו די כבדים ולהעבירם בין העצים הסבוכים ברטיבות ובמים, היתה משימה לא פשוטה. צינורות האלומיניום פינו מקומם עם הגעת עידן צינורות הפלסטיק. בסופו של דבר, בהשקעת ממון נוספת, הגיעו להמטרה קבועה ואפילו אוטומטית, הנפתחת ונסגרת בעזרת מחשב, וחסל סדר עבודת ידיים.
גם פעולת הדישון שהיתה כרוכה בנשיאת שקי דשן כבדים ופיזורם בפרדס בעבודת ידיים קשה, פינתה את מקומה לשיטת הדישון במים תוך כדי ההמטרה. הדשן מובא במיכלית למכלים הנמצאים בראש החלקה ומשם מוזרם הדשן במשאבה ממוחשבת לתוך המים. שתי עבודות קשות של ממש נמחקו... לא רק שהיתה הקלה משמעותית בעבודה אלא גם הביצוע הפך יעיל ומדויק יותר. כל עץ מקבל את מנת המים והדשן המדוייקים, אין מחסור ואין ביזבוז. חשיבות עליונה היתה לכך בהקשר למחסור במים שהלך והחמיר .
גם המלחמה בעשבים היא קלה ופשוטה כשמשתמשים בריסוסים קוטלי עשבים. העבודה בפרדס נהייתה קלה ופשוטה הודות להשקעת הון רב בציוד ובחומרים. הנה שוב פועלת המשוואה, יותר הון פחות עבודה.
חוץ מהקטיף, שאין לו עד היום פתרון אלא עבודת ידיים קשה, כל שאר העבודות הפכו קלות למדי. בתחילה, בזמן הקטיף, החקלאי ומשפחתו היו מתגייסים לעבודת הקטיף הקשה ובלי בושה היו קוטפים. כשגדלו השטחים ואתם גם כמויות הפרי החלו להעזר בפועלים. בתחילה היו פועלי הקטיף באים מקרב בני העידה התימנית. כשאלו כבר לא רצו לעבוד, באו הערבים הישראלים. אבל גם לאלו נמאסה העבודה ובמקומם באו ערבים מהשטחים. מסיבות ביטחוניות עבר גם שלב זה וכיום הגענו לתקופת התאיילנדים. ניתן לראות התפתחות מעניינת של בריחה מעבודה קשה ומעבודת כפיים בעיקר. לפני כ-50 שנה היה ברור מאליו לכל מתיישב שעליו לעבוד בקטיף, כמו בכל עבודה אחרת. היום זה ברור מאליו שיהודי או ערבי ישראלי לא עובדים בקטיף, אפילו אם יגוועו ברעב. בשביל מה יש תאיילנדים?
אכן הפרדס מילא את הציפיות. אמנם היו תקלות ובעיות וכידוע שום דבר לא הולך חלק, אבל בסה''כ היה טוב. העבודה הקלה יחסית התאימה לחקלאים המתבגרים שראו ברכה בעמלם. ייצוא ההדרים שבר שיאים, הן בכמויות והן במטבע זר שהכניס. באו שנים טובות (שנות השישים) אחת אחר השניה.
המתחרים שלנו בשוק האירופי היו הספרדים, אבל איכות הפרי שלהם היתה ירודה והם קבלו מחירים נמוכים משלנו. במשך הזמן למדו הספרדים לשפר איכות והתחרות גברה. אולם הופעתן של מדינות הים התיכון, כמו קפריסין וצפון אפריקה בשוק ההדרים האירופי, גרמה להגברת התחרות ולירידת מחירים. הייצוא הישראלי הדשן והשמן לא השכיל להתארגן בזמן. נציגי המועצה לשיווק פרי הדר באירופה, הוותיקים והדשנים, כדרך הטבע עברו תהליך הסתאבות. את עבודתם בשיווק הזניחו, אבל טיפחו מאד את משכורתם, תנאי חייהם ואת "התנאים הסוציאלים שלהם". כל עוד היו רווחים נאים והשליחים גזרו קופונים שמנים, הכל נבלע ולא הורגש, אבל כשכבר לא היה ממה להוריד, התחילו הבעיות...
ענף ההדרים נחשב לריווחי מאוד ועל כן נטפלו אליו גורמים שונים כדי להשתתף בחגיגה. אחד מהם היו עובדי הנמלים. שביתה בנמל הוכרזה תמיד בעונת הקטיף, כשהרציפים היו מלאים בתיבות פרי וחיכו למשלוח. בייחוד שבתו לפני חג המולד כשמחירי הפרי היו הכי גבוהים. אם הפרי לא יגיע בזמן לסוחרים באירופה, איכותו תרד עד לכדי ריקבון. את הפרי הרקוב יזרקו בראשו של הפרדסן ולא על המוביל או על פועל הנמל או על אנשי השיווק. הם ייקבלו בסוף החודש משכורת מלאה.
הלקוחות שלנו בחו"ל, ששילמו עבור הפרי מפרעה אך לא קיבלוהו בזמן המובטח, איבדו בנו את אמונם. בלי שום בעיות הם עברו לפרי המרוקאי או הקפריסאי. כך בנוסף לירידת מחירים, החל תהליך של איבוד שווקים. סוחרים שהיו נאמנים שנים רבות לפרי הישראלי בעל המוניטין, הביטו בפליאה על הישראלים שכאילו יצאו מדעתם. מחוסר ברירה עברו למתחרים שלנו, שחיכו להם בכיליון עיניים. סוחר כזה שנכווה מהישראלי ולמד לעבוד עם המרוקאי, לא יחזור יותר לפרי הישראלי.
פועלי הנמלים ואנשי המועצה לשיווק פרי הדר עם משכורות המלכים שלהם, שימשו דוגמה גם לנהגים ולמעמיסים ולכל שרשרת העוסקים מהקטיף ועד הצרכן הסופי. כולם באו בטענה המפורסמת "אם להם מגיע, גם לי מגיע". המצב הגיע לידי כך שפועלי הנמל קיבלו "מתחת לשולחן" אתנן כדי שלא ישביתו את המשלוחים. הנהגים מובילי הפרי רבו בינהם על הזכות להוביל פרי הדר, הובלות אלו הניבו להם את הרווח הגבוה ביותר.
לאחר מכירת הפרי, הפרדסן קיבל את התמורה, אבל לא לפני הורדת כל ההוצאות של כל הטפילים לאורך כל הדרך. התמורה הסופית הלכה וקטנה. אף אחד לא העלה בדעתו שגם הפרדסן צריך להרוויח. הציניקנים היו אומרים: "נו מה קרה? כולם מרויחים כל כך טוב. רק אחד, הפרדסן, לא מרויח, אז שישתוק ולא יפריע לנו..."
המכה הבאה שקיבל ענף ייצוא חשוב זה, יחד עם כל החקלאות, באה מכיוון הפוליטיקה. בשנת 1977, חל "המהפך" המפורסם שהעלה לראשונה בתולדות המדינה את מפלגת הליכוד לשלטון ואת מנחם בגין בראשה.
זה שאסור להסתכל על החקלאות רק במובן הכלכלי, ידוע בכל מדינה מודרנית ועל כן הממשלות בכל העולם עוזרות ומעניקות סיוע ותמיכות לחקלאות ולחקלאים במדינתם. הנכס החשוב ביותר של כל מדינה הוא הקרקעות שלה. החקלאים מופקדים על שמירת קרקעות הלאום בנוסף על תפקידם כספקי מזון לתושבי המדינה. במדינתינו שני תפקידים אלו הם בעלי משמעות כפולה ומכופלת, בהתחשב בשכנינו ובמבנה הדמוגרפי שלנו. החקלאות זו דרך חיים ולא תמיד חיים נוחים וקלים. מתחילת יישוב ארץ ישראל ביהודים היו אלו החקלאים שהתיישבו בפריפריה על הגבולות ו"נאחזו בקרקע בציפורניהם". בעצם האחזותם בקרקע הם קבעו את גבולות המדינה והגנו עליהם. השמירה על החקלאים והחקלאות היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה.
החקלאות בארצנו מזוהה עם ההתישבות העובדת שלה קשר פוליטי עם תנועות השמאל, החל ממפא''י, אחר כך המערך, השומר הצעיר, מפ''ם וכל הוריאציות. כשבגין עלה לשלטון הוא "גמר חשבון" עם כל "שרידי השלטון הישן" המיוצגים על ידי הקיבוצים והמושבים. קיצץ ללא אבחנה והנהיג מדיניות עויינת חקלאות. התוצאות לא אחרו לבוא ואכן תוך זמן קצר הענף היפה והחשוב, ענף ההדרים, נהרס. המחירים הלכו וירדו וההוצאות הלכו וגדלו. החקלאים שהתרגלו לרווחים נאים, גילו לפתע שאין ביכולתם לכסות את ההוצאות. בגלל מדיניות שער חליפין, מחירי המים, הדשנים והוצאות ייצור נוספות התייקרו, לעומתם מחירי התוצרת ירדו. ראשונים להפגע היו הפרדסנים שאחרים עיבדו עבורם את הפרדס, בעיקר על ידי חברות עיבוד ובייחוד ההסתדרותיות. אלו הורידו הוצאותיהם לפני ששילמו לפרדסן עבור תוצרתו והינה לראשונה במקום שהפרדסן יקבל כסף, סה''כ ההוצאות היו יותר מסה''כ ההכנסות. כעת הוא צריך לתת כסף מכיסו לטובת חברת העיבוד. מעוררי רחמים היו חברי "פרדס חיסכון". עובדים קשיי יום שכבר הגיעו לגיל מבוגר, ציפו לפירות מהחיסכון שלהם והנה הם נדרשים לשלם במקום לקבל.
המראות הנשקפים מחלון הנוסע בכבישי השרון של אין סוף פרדסים רעננים וירוקים והשיכרון מריח הפריחה בתקופת פריחת ההדרים, אבדו ואינם. רואים כעת עצים מוזנחים בדרגות התייבשות שונות, הממאנים למות, או שומעים את יבבת המשורים של הערבים הכורתים בשמחה את שלדי עצי ההדר הידועים כחומר גלם מעולה לתעשיית פחמים משובחים לצרכי מנגל... הירוק הכהה השולט התחלף לחום בהיר...
אלו שלמרות הכל שרדו, הם בעיקר המושבים וכפר נטר בינהם. הפרדס היה בעינהם לא רק מקור הכנסה אלא גם דרך חיים. להרס הפרדס ועקירתו היה ריח של מוות... חקלאים אלו אשר עיבדו את הפרדס בכוחות עצמם, שינסו מתניים, התייעלו, גידלו זנים נוספים, מצאו מקורות פרנסה נוספים והסתפקו ברווח צנוע יותר.
השנים חולפות, חקלאים אלו מזדקנים ועדיין מעבדים את הפרדס וכדרך הטבע בבוא הזמן עוברים לעולם הבא. הדור הבא, לרוב לא מתעניין בפרדסנות ועם מותו של הזקן, מת גם הפרדס.
עם ההבשלה נקטף הפרי בזהירות רבה לתוך סלי קש שנשאו בעזרת חמור ועגלה לבית האריזה. כל פרי נעטף בנייר מיוחד והאורז שנחשב למומחה הגדול והמכובד מכולם, ארז את הפירות בתיבות עץ ואלו היו מיוצאות לחו''ל, בעיקר לאנגליה.
שיטות עבודה אלו היו קיימות עד תחילת הנטיעות של היהודים בסוף שנות ה-50. השיטות הלכו והשתכללו, הוכנסו מערכות השקייה ממוחשבות ומחקו כמעט את סעיף ההשקייה. את המלחמה בעשביה פתרו לחלוטין בריסוסים. הוכנסו שיטות דישון במי ההשקייה, החוסכות גם דשן וגם עבודה. גם פעולת הטיפול בפרי הקטוף ומשלוחו לייצוא או לשוק המקומי, שונו ללא הכר. רק בעיית הקטיף נשארה, אותה עבודת ידיים שבה אדם עולה בסולם על העץ ובעזרת תרמיל הנישא על גבו קוטף את הפרי למיכל. על גבו עוברים במשך יום עבודה בין טונה לארבע טונות של תפוזים.
הזן העיקרי שגידלו נקרא שמוטי שהוא הזן הנחשב לטוב בעולם. השם המסחרי שלו בחו''ל היה "ג'פה" והוא נחשב בין הפירות המכובדים ביותר. המתחרים שלנו בארצות אחרות שניסו לגדלו- נכשלו, משום שהשמוטי דורש תנאי אקלים וקרקע הקיימים רק במישור החוף בארץ הקודש. לשמוטי היה ביקוש בילתי מוגבל והוא קיבל מחירים גבוהים ביותר. לשוק המקומי בארץ שווק פרי שלא היה ראוי לייצוא שנקרא "בררה". השמוטי נקרא "תפוח זהב". הוא באמת היה זהב, הן בטעמו וריחו והן בתמורה שהביא לפרדסן.
בעל הפרדס, או הפרדסן, נחשב לאדם מכובד ועשיר ובעל ביטחון כלכלי. כל אם יהודיה איחלה לביתה חתן צעיר שיש לו פרדס זקן... בעלי הפרדסים היהודים היו האיכרים הראשונים שהתיישבו במושבות החקלאיות כמו פתח תקווה, ראשון לציון וגם אבן יהודה. אלו היו ה"גבירים", מקבילים במעמדם לאפנדים הערבים. לאפנדים היו אריסים שעיבדו את הפרדסים בתנאי עבדות. אצל ה"גבירים" היהודים, עבדו החלוצים הראשונים בכל עבודה בפרדס ובעיקר בטוריה. גם אנשי כפר נטר בתחילת דרכם, כשעוד יצאו לעבודות חוץ, הלכו לעבוד בפרדסי ה"גבירים" העשירים האלה. חלומם הרטוב של החקלאים היה, שיגיע יום וגם הם יהיו פרדסנים עשירים כמו שכניהם מאבן יהודה. אבל כל זה התעכב משום שפרדס כרוך בהשקעות גדולות שלא היו להן מקורות מימון. למעשה תחילה זעירה של פרדסים הייתה כבר ב-1948, אולם עיקר הנטיעות החלו רק כעבור כ-10 שנים.
בסוף שנות ה-50, תחילת ה-60, החלה תנופת נטיעות בכל הארץ. משרד החקלאות עודד את הנטיעות ונתן מענקים והלוואות. הפרדס נראה ענף העתיד ופיתרון סופי לכל הבעיות. ב-1960 החל משרד החקלאות להוציא רשיונות נטיעה ורק עם רשיון מותר היה לנטוע. ההיגיון במתן הרשיונות היה להבטיח שנוטעים את הזן הנכון, באדמה הנכונה ובצורה הנאותה. כמו כן הרישיונות היו הבטחה שיהיו מספיק מים להשקייה. במציאות לא כולם חיכו לרשיונות ולאט לאט הוגדל שטח הפרדס, דונם אחר דונם. המטרה הייתה להגיע למצב שכל השטח יהיה נטוע. כל חיסכון וכל פרוטה מיותרת הוקדשו לקניית עוד שתילים ועוד צינורות להגדלת הפרדס. היו ציפיות רבות ואין קץ תיקוות מהפרדס.
קדחת נטיעת הפרדסים סחפה את כל הארץ. בכל חלקה אפשרית נטעו פרדסים. קמו גם חברות הסתדרותיות לעיבוד פרדסים כמו יכין חק''ל ותנובה ופרטיות כמו רסקו. אפילו כאן ליידנו, באבן יהודה, קמו חברות, חברת זלינגר ובניו, חברת אקשטיין ובניו ועוד רבים אחרים. הפרדס נראה כה בטוח ומבטיח, עד כדי כך שהוצע לאנשים שאינם חקלאים, אנשים שעבדו והתפרנסו ממשכורת חודשית, להשקיע בפרדסים בתוכנית מיוחדת שנקראה "פרדס חיסכון". במקום לפתוח תוכנית חסכון בבנק, תשקיע ב"פרדס חיסכון". אתה תשב בבית, החברה תיטע לך פרדס ותעבד אותו ואתה תנוח ולא תדאג. בסוף השנה יהיה עליך רק לספור את הכסף שהרוויחו בשבילך... ממש ימות המשיח, או מה שנקרא "הכסף גדל על העצים". גם בכפר נטר, כבר בסביבות 1958, רוב שטח השלחין כוסה בפרדסים. ממעוף הציפור נראה כפר נטר כגן פורח שהצבע הירוק העז שולט בכל.
את הפירות הראשונים מההפרדס רואים כעבור שלוש שנים ובטיפול טוב כעבור ארבע שנים יש יבול מסחרי. העבודה בפרדס קלה יחסית בהשוואה לעבודה הקשה ברפת או בירקות. גם החקלאים התבגרו וקיבלו כאבי גב, מה שלא מתאים לעבודה כפופה כל היום.
אחת העבודות הקשות הייתה ההשקייה. בתחילה, כמו בירקות, ההשקייה נעשתה בקווים נודדים, כלומר בקו צינורות מתפרק שלאורכו היו ממטרות. לאחר שהושקה קטע אחד, היו מפרקים אותו ומעבירים לקטע הבא וכך שוב ושוב עד לגמר השקיית הפרדס כולו. הצינורות המתפרקים היו מאלומיניום ונקראו צינורות קלים בגלל ההשוואה לצינורות הברזל הכבדים שקדמו להם. אך עדיין הם היו די כבדים ולהעבירם בין העצים הסבוכים ברטיבות ובמים, היתה משימה לא פשוטה. צינורות האלומיניום פינו מקומם עם הגעת עידן צינורות הפלסטיק. בסופו של דבר, בהשקעת ממון נוספת, הגיעו להמטרה קבועה ואפילו אוטומטית, הנפתחת ונסגרת בעזרת מחשב, וחסל סדר עבודת ידיים.
גם פעולת הדישון שהיתה כרוכה בנשיאת שקי דשן כבדים ופיזורם בפרדס בעבודת ידיים קשה, פינתה את מקומה לשיטת הדישון במים תוך כדי ההמטרה. הדשן מובא במיכלית למכלים הנמצאים בראש החלקה ומשם מוזרם הדשן במשאבה ממוחשבת לתוך המים. שתי עבודות קשות של ממש נמחקו... לא רק שהיתה הקלה משמעותית בעבודה אלא גם הביצוע הפך יעיל ומדויק יותר. כל עץ מקבל את מנת המים והדשן המדוייקים, אין מחסור ואין ביזבוז. חשיבות עליונה היתה לכך בהקשר למחסור במים שהלך והחמיר .
גם המלחמה בעשבים היא קלה ופשוטה כשמשתמשים בריסוסים קוטלי עשבים. העבודה בפרדס נהייתה קלה ופשוטה הודות להשקעת הון רב בציוד ובחומרים. הנה שוב פועלת המשוואה, יותר הון פחות עבודה.
חוץ מהקטיף, שאין לו עד היום פתרון אלא עבודת ידיים קשה, כל שאר העבודות הפכו קלות למדי. בתחילה, בזמן הקטיף, החקלאי ומשפחתו היו מתגייסים לעבודת הקטיף הקשה ובלי בושה היו קוטפים. כשגדלו השטחים ואתם גם כמויות הפרי החלו להעזר בפועלים. בתחילה היו פועלי הקטיף באים מקרב בני העידה התימנית. כשאלו כבר לא רצו לעבוד, באו הערבים הישראלים. אבל גם לאלו נמאסה העבודה ובמקומם באו ערבים מהשטחים. מסיבות ביטחוניות עבר גם שלב זה וכיום הגענו לתקופת התאיילנדים. ניתן לראות התפתחות מעניינת של בריחה מעבודה קשה ומעבודת כפיים בעיקר. לפני כ-50 שנה היה ברור מאליו לכל מתיישב שעליו לעבוד בקטיף, כמו בכל עבודה אחרת. היום זה ברור מאליו שיהודי או ערבי ישראלי לא עובדים בקטיף, אפילו אם יגוועו ברעב. בשביל מה יש תאיילנדים?
אכן הפרדס מילא את הציפיות. אמנם היו תקלות ובעיות וכידוע שום דבר לא הולך חלק, אבל בסה''כ היה טוב. העבודה הקלה יחסית התאימה לחקלאים המתבגרים שראו ברכה בעמלם. ייצוא ההדרים שבר שיאים, הן בכמויות והן במטבע זר שהכניס. באו שנים טובות (שנות השישים) אחת אחר השניה.
המתחרים שלנו בשוק האירופי היו הספרדים, אבל איכות הפרי שלהם היתה ירודה והם קבלו מחירים נמוכים משלנו. במשך הזמן למדו הספרדים לשפר איכות והתחרות גברה. אולם הופעתן של מדינות הים התיכון, כמו קפריסין וצפון אפריקה בשוק ההדרים האירופי, גרמה להגברת התחרות ולירידת מחירים. הייצוא הישראלי הדשן והשמן לא השכיל להתארגן בזמן. נציגי המועצה לשיווק פרי הדר באירופה, הוותיקים והדשנים, כדרך הטבע עברו תהליך הסתאבות. את עבודתם בשיווק הזניחו, אבל טיפחו מאד את משכורתם, תנאי חייהם ואת "התנאים הסוציאלים שלהם". כל עוד היו רווחים נאים והשליחים גזרו קופונים שמנים, הכל נבלע ולא הורגש, אבל כשכבר לא היה ממה להוריד, התחילו הבעיות...
ענף ההדרים נחשב לריווחי מאוד ועל כן נטפלו אליו גורמים שונים כדי להשתתף בחגיגה. אחד מהם היו עובדי הנמלים. שביתה בנמל הוכרזה תמיד בעונת הקטיף, כשהרציפים היו מלאים בתיבות פרי וחיכו למשלוח. בייחוד שבתו לפני חג המולד כשמחירי הפרי היו הכי גבוהים. אם הפרי לא יגיע בזמן לסוחרים באירופה, איכותו תרד עד לכדי ריקבון. את הפרי הרקוב יזרקו בראשו של הפרדסן ולא על המוביל או על פועל הנמל או על אנשי השיווק. הם ייקבלו בסוף החודש משכורת מלאה.
הלקוחות שלנו בחו"ל, ששילמו עבור הפרי מפרעה אך לא קיבלוהו בזמן המובטח, איבדו בנו את אמונם. בלי שום בעיות הם עברו לפרי המרוקאי או הקפריסאי. כך בנוסף לירידת מחירים, החל תהליך של איבוד שווקים. סוחרים שהיו נאמנים שנים רבות לפרי הישראלי בעל המוניטין, הביטו בפליאה על הישראלים שכאילו יצאו מדעתם. מחוסר ברירה עברו למתחרים שלנו, שחיכו להם בכיליון עיניים. סוחר כזה שנכווה מהישראלי ולמד לעבוד עם המרוקאי, לא יחזור יותר לפרי הישראלי.
פועלי הנמלים ואנשי המועצה לשיווק פרי הדר עם משכורות המלכים שלהם, שימשו דוגמה גם לנהגים ולמעמיסים ולכל שרשרת העוסקים מהקטיף ועד הצרכן הסופי. כולם באו בטענה המפורסמת "אם להם מגיע, גם לי מגיע". המצב הגיע לידי כך שפועלי הנמל קיבלו "מתחת לשולחן" אתנן כדי שלא ישביתו את המשלוחים. הנהגים מובילי הפרי רבו בינהם על הזכות להוביל פרי הדר, הובלות אלו הניבו להם את הרווח הגבוה ביותר.
לאחר מכירת הפרי, הפרדסן קיבל את התמורה, אבל לא לפני הורדת כל ההוצאות של כל הטפילים לאורך כל הדרך. התמורה הסופית הלכה וקטנה. אף אחד לא העלה בדעתו שגם הפרדסן צריך להרוויח. הציניקנים היו אומרים: "נו מה קרה? כולם מרויחים כל כך טוב. רק אחד, הפרדסן, לא מרויח, אז שישתוק ולא יפריע לנו..."
המכה הבאה שקיבל ענף ייצוא חשוב זה, יחד עם כל החקלאות, באה מכיוון הפוליטיקה. בשנת 1977, חל "המהפך" המפורסם שהעלה לראשונה בתולדות המדינה את מפלגת הליכוד לשלטון ואת מנחם בגין בראשה.
זה שאסור להסתכל על החקלאות רק במובן הכלכלי, ידוע בכל מדינה מודרנית ועל כן הממשלות בכל העולם עוזרות ומעניקות סיוע ותמיכות לחקלאות ולחקלאים במדינתם. הנכס החשוב ביותר של כל מדינה הוא הקרקעות שלה. החקלאים מופקדים על שמירת קרקעות הלאום בנוסף על תפקידם כספקי מזון לתושבי המדינה. במדינתינו שני תפקידים אלו הם בעלי משמעות כפולה ומכופלת, בהתחשב בשכנינו ובמבנה הדמוגרפי שלנו. החקלאות זו דרך חיים ולא תמיד חיים נוחים וקלים. מתחילת יישוב ארץ ישראל ביהודים היו אלו החקלאים שהתיישבו בפריפריה על הגבולות ו"נאחזו בקרקע בציפורניהם". בעצם האחזותם בקרקע הם קבעו את גבולות המדינה והגנו עליהם. השמירה על החקלאים והחקלאות היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה.
החקלאות בארצנו מזוהה עם ההתישבות העובדת שלה קשר פוליטי עם תנועות השמאל, החל ממפא''י, אחר כך המערך, השומר הצעיר, מפ''ם וכל הוריאציות. כשבגין עלה לשלטון הוא "גמר חשבון" עם כל "שרידי השלטון הישן" המיוצגים על ידי הקיבוצים והמושבים. קיצץ ללא אבחנה והנהיג מדיניות עויינת חקלאות. התוצאות לא אחרו לבוא ואכן תוך זמן קצר הענף היפה והחשוב, ענף ההדרים, נהרס. המחירים הלכו וירדו וההוצאות הלכו וגדלו. החקלאים שהתרגלו לרווחים נאים, גילו לפתע שאין ביכולתם לכסות את ההוצאות. בגלל מדיניות שער חליפין, מחירי המים, הדשנים והוצאות ייצור נוספות התייקרו, לעומתם מחירי התוצרת ירדו. ראשונים להפגע היו הפרדסנים שאחרים עיבדו עבורם את הפרדס, בעיקר על ידי חברות עיבוד ובייחוד ההסתדרותיות. אלו הורידו הוצאותיהם לפני ששילמו לפרדסן עבור תוצרתו והינה לראשונה במקום שהפרדסן יקבל כסף, סה''כ ההוצאות היו יותר מסה''כ ההכנסות. כעת הוא צריך לתת כסף מכיסו לטובת חברת העיבוד. מעוררי רחמים היו חברי "פרדס חיסכון". עובדים קשיי יום שכבר הגיעו לגיל מבוגר, ציפו לפירות מהחיסכון שלהם והנה הם נדרשים לשלם במקום לקבל.
המראות הנשקפים מחלון הנוסע בכבישי השרון של אין סוף פרדסים רעננים וירוקים והשיכרון מריח הפריחה בתקופת פריחת ההדרים, אבדו ואינם. רואים כעת עצים מוזנחים בדרגות התייבשות שונות, הממאנים למות, או שומעים את יבבת המשורים של הערבים הכורתים בשמחה את שלדי עצי ההדר הידועים כחומר גלם מעולה לתעשיית פחמים משובחים לצרכי מנגל... הירוק הכהה השולט התחלף לחום בהיר...
אלו שלמרות הכל שרדו, הם בעיקר המושבים וכפר נטר בינהם. הפרדס היה בעינהם לא רק מקור הכנסה אלא גם דרך חיים. להרס הפרדס ועקירתו היה ריח של מוות... חקלאים אלו אשר עיבדו את הפרדס בכוחות עצמם, שינסו מתניים, התייעלו, גידלו זנים נוספים, מצאו מקורות פרנסה נוספים והסתפקו ברווח צנוע יותר.
השנים חולפות, חקלאים אלו מזדקנים ועדיין מעבדים את הפרדס וכדרך הטבע בבוא הזמן עוברים לעולם הבא. הדור הבא, לרוב לא מתעניין בפרדסנות ועם מותו של הזקן, מת גם הפרדס.
