סוף תקופת חומה ומגדל. האוכלוסיה בארץ הולכת וגדלה. כדי שכל אמא יהודיה תוכל לתת לילד שלה כוס חלב מדי יום וכשיגדל גם שמנת וחמאה, כדי שיהיה בריא וחזק ויגשים את החלום הציוני, היה צורך בפרות המניבות חלב.
לכן את המשק החקלאי ראו המתכננים כמשק מעורב. משק שיש בו גם גידולי שלחין (גידולים הדורשים השקייה) וגם רפת. גידולי השלחין היו בעיקר ירקות, שאת התמורה מהם רואים כעבור זמן קצר (חודשים) ואין צורך בהשקעות רבות בם. אבל התיכנון היה שהענף העיקרי שעליו יתבסס המשק יהיה רפת. ענף הרפת, בניגוד לירקות, דורש השקעות עצומות במבנים, ציוד, תשתיות וברכישתהפרות.
הפרות המקומיות, שנקראו גם "הערביות" מפני שגודלו על ידי הערבים, היו כחושות ומצומקות עטינים. הן הניבו מעט חלב שהספיק לעגל שלהן ואולי גם קצת למי שגידל אותן. הפרות היותר משובחות היו מגזע דמשקאי. הן הניבו יותר חלב, אבל לא הגיעו לקרסוליהן של הפרות ההולנדיות המשובחות. הפרות ההולנדיות, המניבות אלפי ליטרים של חלב בשנה, היו משאת נפשם של הרפתנים מארץ הקודש.
אבל אליה וקוץ בה, ככל שהפרה יותר משובחת ומניבה יותר חלב, כך דרישותיה לתנאי מגורים ומזון עולות. הפרות הערביות והדמשקאיות לא היו מפונקות כלל והסתפקו במה שיש. לא התלוננו על הקור בחורף ולא על החמסין בקיץ. אכלו מה שיש לכן הן היו דקות גיזרה והסתפקו במועט. לעומתן ההולנדיות המפונקות, המשובחות והיקרות, לא התאימו לתנאי האקלים בארץ. הן סבלו מקשיי הסתגלות שגרמו לירידה בתנובת החלב, למחלות ואף לתמותה.
עם הזמן, במסירות ובעמל רב, הצליחו בארץ על ידי טיפוח והכלאות, להגיע לגזע מקומי המניב חלב כמו "המיוחסות" מהולנד ואף יותר. טיפוח מוצלח זה נמשך עד היום ואפילו יש יצוא של פרות אלו. ניתן למצוא כיום בארצות רחוקות, עגלות משובחות, זירמת פרים מעולים וגם פרות בוגרות שבאו מהיהודים היושבים בציון. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
כבר ב-1941 בתקופת ה"מחנה", היה תיכנון מפורט למשק שכלל פרה דמשקאית אחת, 25 תרנגולות ו-9 דונם שלחין (עדיין לא היו צינורות מים ולא מים). עם המעבר לחלקות הקבע, כמעט לכל אחד היתה לפחות פרה אחת. מזונן של הפרות הוא ממרעה, בעיקר ירק שאותו מגדלים כגידול שלחין (מספוא). את הירק קוצרים ומביאים לרפת. זה המזון הטרי שחייב להיות מסופק מידי יום ביומו. לצורך הובלת הירק, היה לכל משק חצי סוס וחצי עגלה (בשותפות עם השכן) ובשלבים מאוחרים יותר כשבא ה"עושר", לכל אחד היה סוס משלו (טרקטור נראה אז כמו טיסה לחלל). גידולי המספוא תפסו את רוב שטחי השלחין, כך שלגידול ירקות כמעט שלא נשאר מקום. המשק התמחה כמשק חלב.
כאן המקום לציין שאין ענף יותר קשה ותובעני מהרפת. אין חג ואין שבת והאימרה עובדים מהבוקר עד הליל לא מדויקת, כי גם בלילה עובדים. המלטות, חליבות, פרה חולה ועוד. בראשו של רפתן טוב יש רק פרות ופרות בלבד, "כל השאר זה שטויות". נוצר קשר עמוק וריגשי בין בני משפחתו של הרפתן לבין הפרות. גם הילדים הקטנים לקחו חלק בטיפול בפרות. גם ליטוף ודיבור עם הפרה זה טיפול, היא תגמול על כך בתוספת חלב... לפרה יש נשמה, יש לה מבט בעיניים וניתן לדבר איתה. היא עונה בדרכה שלה ומי שמטפל בה מבין בדיוק למה היא מתכוונת. לכל פרה היה אז שם כמו לבן אדם. היא ענתה לשמה והגיבה בהתאם. מהמטבח ומחדר השינה (סלון? מה זה?...) ניתן היה לראות את הפרות, לא כל שכן לשמוע אותן. כשהן היו זקוקות למשהו הן ידעו להתבטא והרפתן היה בא מייד או קרא אליהן וביקש שיחכו רגע...
הרפת שהביאה שפע וברכה, הלכה והתפתחה. החברים התלהבו והשקיעו את מיטב כספם וגם לקחו הלוואות אפילו עד כדי סיכון, כדי לקנות עוד פרה משובחת ועוד פרה. עושרו וכבודו של החקלאי נמדדו בגודל הרפת שלו ובמספר פרותיו.
גידולי המספוא עבור הרפת גדלו ובהתאם הדרישה למים. ב-1944 נחפרה באר והונחו צינורות מים נוספים כדי לספק את הדרישה למים שהלכה וגברה.
כמויות החלב גדלו מידי יום ביומו וכדי להסדיר את השיווק נבנתה מחלבה (היכן שהסיפריה היום) עם מקרר משוכלל, שקלטה את תנובת החלב. כל יום השכם בבוקר לאחר חליבת הפרות היה בא הרפתן עם החלב למחלבה. במחלבה היו מודדים ורושמים כמה ליטרים הביא, את החלב של כולם היו מאחסנים ב"כדי חלב" העשויים מברזל. כל כד הכיל שלושים ליטר. כל יום היתה יוצאת משאית מהמחלבה עמוסה בכדי חלב לתל אביב.
משק החלב היה משק אינטנסיבי, כלומר משק עטיר בהשקעות הון, המביא הכנסה גבוהה על כל יחידת שטח אדמה. פרה טובה נחשבה כזו שתנובתה השנתית היתה לפחות 5,000 ליטר חלב. לצורך השוואה, הפרה הערבית הניבה 500 – 200 ליטר חלב בשנה.
את הפרות המשובחות היה צורך להזין בשפע מזון משובח. בנוסף לירק, מרעה וחציר היה צורך גם במזון מרוכז, תערובת של פחמימות חלבונים ויטמינים ומינרלים ממקורות שונים. יש צורך בידע וניסיון רב כדי להכין תערובת זו (כיום מכינים אותה במכוני תערובות מרכזיים). לצורך כך הוקם מחסן אספקה שבו הכינו את התערובת במרוכז לכל הכפר והחברים היו מגיעים עם הסוס והעגלה ומעמיסים את שקי התערובת עבור פרותיהם החביבות והיצרניות.
מוצר לוואי לרפת היה שאריות הקש ששימשו לריפוד הרפת והיו ספוגות בצואתן ושתנן של הפרות, מה שנקרא "זבל פרות". אבל זה לא היה זבל! זה היה זהב! בדשן זה היו מדשנים את הירקות והמטעים שהיו מגיבים בצורה נפלאה. בתקופה זו היו גם מעט התחלות של גידולי ירקות אשר צרכו דשן זה.
סיפור ההצלחה של הרפת היה יכול להמשך שנים רבות ואולי עד עצם היום הזה. כמובן שלא הכל היה ורוד ונעים, היו קשיים ובעיות כמו מחלות, תנאי שיווק, אספקה ועוד, שעל כולן התגברו. אבל מכת המוות לרפת באה ממקום בילתי צפוי לאחר מלחמת השחרור.
מידי לילה בלילה היו מגיעים גנבים וגונבים את הפרות היקרות והאהובות. בבוקר כשבא הרפתן לחליבה, מצא דלת פרוצה, אין פרות אין את מי לחלוב ואת מי להאכיל. קשה לתאר את גודל המכה הזו, אפשר להשוותה רק לאסון ומוות במשפחה וזו בהחלט לא מליצה.
נוסף לקשר הרגשי לפרות האהובות, העבודה ברפת הייתה דרך חיים ומקור פרנסה שזה עתה עלו עליה והצליחו בה. את מיטב המשאבים, הכח, הרגש ועיקר התקוות, תלו בפרות ופתאום בוקר אחד קמים עם אסון כזה... המשפחה החקלאית נשלפה בבת אחת מארמון חלומותיה, שהגיעה אליו בעמל כה רב וניזרקה אי שם על הר קירח במדבר, שם עליה להתחיל הכל מחדש...
בתחילה הגנבים היו מסתפקים בגניבת פרה אחת או שתיים, אבל במשך הזמן הם השתכללו ו"ניקו" את כל הרפת. היו קשיים רבים בענף הרפת - ועל כולם התגברו, אך על מכת הגניבות לא הצליחו להתגבר!!!
יש לזכור שהכפר היה פרוס בשורה ארוכה של משקים שהמרחק בינהם כ-50 מטר. לשומר או לשומרים שהיו צריכים לשמור על רצועה באורך של למעלה מק''מ בליל חשוך וקר, זו הייתה משימה בילתי אפשרית. על צבא או משטרה שישמרו על החקלאים, או לפחות יעזרו בשמירה, לא היה מה לדבר. החצרות והבתים לא היו מגודרים, הם גבלו בשדה החקלאי החשוך עם עצים ושיחים. גנב, או אפילו משאית, היו יכולים בקלות להסתתר מבלי שיתגלו ממרחק מטר אחד. למעשה הגנבים שמרו על השומרים. המבנים היו חלשים ולא תמיד מבטון ובלוקים. על נעילת דלתות אף אחד לא שמע. לא היתה בעיה לפתוח את דלת הרפת או לשבור ולהפיל קיר.
ההלם, הזעם, הכעס והתיסכול כמעט שיתקו את כולם. התחושה הייתה של חוסר אונים. איש לא ידע מהיכן תבוא הישועה. ניסו לתגבר את השמירה, אך ללא הועיל. לאחר כמה לילות רצופים, שבכל לילה הייתה גניבה, התקבלה החלטה שכל אחד ישמור כל הלילה על הרפת שלו. אכן באותו הלילה לא ביקרו הגנבים. כמובן שאי אפשר היה להמשיך כך, כי השומר בלילה היה צריך לעבוד ביום המחרת.
כך המשיכו הגנבים לגנוב מידי לילה בלילה. הגנבות היו תחילה במקומות קלים ופחות מבוצרים. אלה שהרפת שלהם הייתה בנויה מפחים וקרשים הניתנים לפריצה בקלות, העבירו לקראת הלילה את פרותיהם לרפתות שהיו בנויות מבטון ובלוקים. היו סידורים של שרשראות ומנעולים משוכללים וכל מיני פטנטים שנראו כבלתי ניתנים לפריצה. אולם הכל נפרץ. השיא היה פריצה ברפת אחת שהייתה בנויה בלוקים ובטון, ממש מבוצרת, בה שהו בלילה גם הפרות של השכנים. גם אותה הצליחו לפרוץ על ידי פרוק קיר בטון... זה היה הקש ששבר את גב הגמל! החקלאים הרימו דגל לבן ונכנעו. כמה עצוב ומדכא, הגנבים הצליחו לחסל את ענף הרפת המצליח!!!
הגניבות לא פסחו גם על הסוסים ובהמות העבודה. הסוס שהיה החבר הטוב והנאמן של החקלאי וכוח עזר שאי אפשר בלעדיו להובלה חרישה קילטור ועוד, גם הוא נגנב ואיננו. היו גם חמורים, שבעיקר שמשו ככלי תחבורה לילדים שהיו צריכים להגיע לבית הספר באבן יהודה. זאת הייתה ההסעה לביה''ס. גם בהם לא בחלו הגנבים, כעת גם אין הסעות. גם העיזים ששימשו בעיקר לתצרוכת הביתית בחלב וגבינות משובחות, נפלו קרבן לגניבות.
אחת התעלומות הגדולות שלא נפתרו עד עצם היום הזה היא מי היו גנבים אלו? למרות שהיו אלפי גניבות בכל הישובים בסביבה, אף פעם לא נתפסו הגנבים. לעיתים היו רודפים אחריהם ומוצאים את הפרות שהצליחו לברוח מהגנבים משוטטות בסביבה, או דם של פרה או עז שכנראה לא צייתה לגנבים בצעידה, לכן הם שחטו אותה ולקחו איתם את בשרה. קשה לתאר את מצבו ומה התרוצץ במוחו של אותו רפתן שהשתתף במרדף אחרי הגנבים ומצא את דמה הספוג באדמה ושרידי גופה של הפרה השחוטה שלו...
למרות שאף פעם לא נתפסו הגנבים, הדיעה הרווחת הייתה שהגניבות היו שיתוף פעולה יהודי ערבי יוצא מן הכלל. באשר לזהותם של הגנבים, אלו היו כנראה ערבים שגרו בסביבה והכירו כל שביל, כל ואדי וכל קפל קרקע והצליחו לצעוד עם שללם בסתר ובמהירות ולהגיע עד הבוקר לגבול הערבי. כנראה שהם קיבלו סיוע ושיתוף פעולה מיהודים בני בליעל חסרי מצפון. כן יהודים משלנו.
ענף הרפת שנפל, לא הצליח להתאושש, פרט לכמה רפתות ששרדו אבל גם הן נסגרו לבסוף. מנגנון פיצויים וביטוחים כמו היום, לא היה קיים אז וגם לא היתה מודעות לכך. כל אחד אכל את צרותיו לבד. גם לא נשמעו זעקות ובכי בסגנון הצילו. הנפגעים ליקקו את פצעהם, המשיכו לקוות לטוב והתאוששו.
התחיל מעבר לענף הדורש פחות השקעות, ענף הירקות.
לכן את המשק החקלאי ראו המתכננים כמשק מעורב. משק שיש בו גם גידולי שלחין (גידולים הדורשים השקייה) וגם רפת. גידולי השלחין היו בעיקר ירקות, שאת התמורה מהם רואים כעבור זמן קצר (חודשים) ואין צורך בהשקעות רבות בם. אבל התיכנון היה שהענף העיקרי שעליו יתבסס המשק יהיה רפת. ענף הרפת, בניגוד לירקות, דורש השקעות עצומות במבנים, ציוד, תשתיות וברכישתהפרות.
הפרות המקומיות, שנקראו גם "הערביות" מפני שגודלו על ידי הערבים, היו כחושות ומצומקות עטינים. הן הניבו מעט חלב שהספיק לעגל שלהן ואולי גם קצת למי שגידל אותן. הפרות היותר משובחות היו מגזע דמשקאי. הן הניבו יותר חלב, אבל לא הגיעו לקרסוליהן של הפרות ההולנדיות המשובחות. הפרות ההולנדיות, המניבות אלפי ליטרים של חלב בשנה, היו משאת נפשם של הרפתנים מארץ הקודש.
אבל אליה וקוץ בה, ככל שהפרה יותר משובחת ומניבה יותר חלב, כך דרישותיה לתנאי מגורים ומזון עולות. הפרות הערביות והדמשקאיות לא היו מפונקות כלל והסתפקו במה שיש. לא התלוננו על הקור בחורף ולא על החמסין בקיץ. אכלו מה שיש לכן הן היו דקות גיזרה והסתפקו במועט. לעומתן ההולנדיות המפונקות, המשובחות והיקרות, לא התאימו לתנאי האקלים בארץ. הן סבלו מקשיי הסתגלות שגרמו לירידה בתנובת החלב, למחלות ואף לתמותה.
עם הזמן, במסירות ובעמל רב, הצליחו בארץ על ידי טיפוח והכלאות, להגיע לגזע מקומי המניב חלב כמו "המיוחסות" מהולנד ואף יותר. טיפוח מוצלח זה נמשך עד היום ואפילו יש יצוא של פרות אלו. ניתן למצוא כיום בארצות רחוקות, עגלות משובחות, זירמת פרים מעולים וגם פרות בוגרות שבאו מהיהודים היושבים בציון. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
כבר ב-1941 בתקופת ה"מחנה", היה תיכנון מפורט למשק שכלל פרה דמשקאית אחת, 25 תרנגולות ו-9 דונם שלחין (עדיין לא היו צינורות מים ולא מים). עם המעבר לחלקות הקבע, כמעט לכל אחד היתה לפחות פרה אחת. מזונן של הפרות הוא ממרעה, בעיקר ירק שאותו מגדלים כגידול שלחין (מספוא). את הירק קוצרים ומביאים לרפת. זה המזון הטרי שחייב להיות מסופק מידי יום ביומו. לצורך הובלת הירק, היה לכל משק חצי סוס וחצי עגלה (בשותפות עם השכן) ובשלבים מאוחרים יותר כשבא ה"עושר", לכל אחד היה סוס משלו (טרקטור נראה אז כמו טיסה לחלל). גידולי המספוא תפסו את רוב שטחי השלחין, כך שלגידול ירקות כמעט שלא נשאר מקום. המשק התמחה כמשק חלב.
כאן המקום לציין שאין ענף יותר קשה ותובעני מהרפת. אין חג ואין שבת והאימרה עובדים מהבוקר עד הליל לא מדויקת, כי גם בלילה עובדים. המלטות, חליבות, פרה חולה ועוד. בראשו של רפתן טוב יש רק פרות ופרות בלבד, "כל השאר זה שטויות". נוצר קשר עמוק וריגשי בין בני משפחתו של הרפתן לבין הפרות. גם הילדים הקטנים לקחו חלק בטיפול בפרות. גם ליטוף ודיבור עם הפרה זה טיפול, היא תגמול על כך בתוספת חלב... לפרה יש נשמה, יש לה מבט בעיניים וניתן לדבר איתה. היא עונה בדרכה שלה ומי שמטפל בה מבין בדיוק למה היא מתכוונת. לכל פרה היה אז שם כמו לבן אדם. היא ענתה לשמה והגיבה בהתאם. מהמטבח ומחדר השינה (סלון? מה זה?...) ניתן היה לראות את הפרות, לא כל שכן לשמוע אותן. כשהן היו זקוקות למשהו הן ידעו להתבטא והרפתן היה בא מייד או קרא אליהן וביקש שיחכו רגע...
הרפת שהביאה שפע וברכה, הלכה והתפתחה. החברים התלהבו והשקיעו את מיטב כספם וגם לקחו הלוואות אפילו עד כדי סיכון, כדי לקנות עוד פרה משובחת ועוד פרה. עושרו וכבודו של החקלאי נמדדו בגודל הרפת שלו ובמספר פרותיו.
גידולי המספוא עבור הרפת גדלו ובהתאם הדרישה למים. ב-1944 נחפרה באר והונחו צינורות מים נוספים כדי לספק את הדרישה למים שהלכה וגברה.
כמויות החלב גדלו מידי יום ביומו וכדי להסדיר את השיווק נבנתה מחלבה (היכן שהסיפריה היום) עם מקרר משוכלל, שקלטה את תנובת החלב. כל יום השכם בבוקר לאחר חליבת הפרות היה בא הרפתן עם החלב למחלבה. במחלבה היו מודדים ורושמים כמה ליטרים הביא, את החלב של כולם היו מאחסנים ב"כדי חלב" העשויים מברזל. כל כד הכיל שלושים ליטר. כל יום היתה יוצאת משאית מהמחלבה עמוסה בכדי חלב לתל אביב.
משק החלב היה משק אינטנסיבי, כלומר משק עטיר בהשקעות הון, המביא הכנסה גבוהה על כל יחידת שטח אדמה. פרה טובה נחשבה כזו שתנובתה השנתית היתה לפחות 5,000 ליטר חלב. לצורך השוואה, הפרה הערבית הניבה 500 – 200 ליטר חלב בשנה.
את הפרות המשובחות היה צורך להזין בשפע מזון משובח. בנוסף לירק, מרעה וחציר היה צורך גם במזון מרוכז, תערובת של פחמימות חלבונים ויטמינים ומינרלים ממקורות שונים. יש צורך בידע וניסיון רב כדי להכין תערובת זו (כיום מכינים אותה במכוני תערובות מרכזיים). לצורך כך הוקם מחסן אספקה שבו הכינו את התערובת במרוכז לכל הכפר והחברים היו מגיעים עם הסוס והעגלה ומעמיסים את שקי התערובת עבור פרותיהם החביבות והיצרניות.
מוצר לוואי לרפת היה שאריות הקש ששימשו לריפוד הרפת והיו ספוגות בצואתן ושתנן של הפרות, מה שנקרא "זבל פרות". אבל זה לא היה זבל! זה היה זהב! בדשן זה היו מדשנים את הירקות והמטעים שהיו מגיבים בצורה נפלאה. בתקופה זו היו גם מעט התחלות של גידולי ירקות אשר צרכו דשן זה.
סיפור ההצלחה של הרפת היה יכול להמשך שנים רבות ואולי עד עצם היום הזה. כמובן שלא הכל היה ורוד ונעים, היו קשיים ובעיות כמו מחלות, תנאי שיווק, אספקה ועוד, שעל כולן התגברו. אבל מכת המוות לרפת באה ממקום בילתי צפוי לאחר מלחמת השחרור.
מידי לילה בלילה היו מגיעים גנבים וגונבים את הפרות היקרות והאהובות. בבוקר כשבא הרפתן לחליבה, מצא דלת פרוצה, אין פרות אין את מי לחלוב ואת מי להאכיל. קשה לתאר את גודל המכה הזו, אפשר להשוותה רק לאסון ומוות במשפחה וזו בהחלט לא מליצה.
נוסף לקשר הרגשי לפרות האהובות, העבודה ברפת הייתה דרך חיים ומקור פרנסה שזה עתה עלו עליה והצליחו בה. את מיטב המשאבים, הכח, הרגש ועיקר התקוות, תלו בפרות ופתאום בוקר אחד קמים עם אסון כזה... המשפחה החקלאית נשלפה בבת אחת מארמון חלומותיה, שהגיעה אליו בעמל כה רב וניזרקה אי שם על הר קירח במדבר, שם עליה להתחיל הכל מחדש...
בתחילה הגנבים היו מסתפקים בגניבת פרה אחת או שתיים, אבל במשך הזמן הם השתכללו ו"ניקו" את כל הרפת. היו קשיים רבים בענף הרפת - ועל כולם התגברו, אך על מכת הגניבות לא הצליחו להתגבר!!!
יש לזכור שהכפר היה פרוס בשורה ארוכה של משקים שהמרחק בינהם כ-50 מטר. לשומר או לשומרים שהיו צריכים לשמור על רצועה באורך של למעלה מק''מ בליל חשוך וקר, זו הייתה משימה בילתי אפשרית. על צבא או משטרה שישמרו על החקלאים, או לפחות יעזרו בשמירה, לא היה מה לדבר. החצרות והבתים לא היו מגודרים, הם גבלו בשדה החקלאי החשוך עם עצים ושיחים. גנב, או אפילו משאית, היו יכולים בקלות להסתתר מבלי שיתגלו ממרחק מטר אחד. למעשה הגנבים שמרו על השומרים. המבנים היו חלשים ולא תמיד מבטון ובלוקים. על נעילת דלתות אף אחד לא שמע. לא היתה בעיה לפתוח את דלת הרפת או לשבור ולהפיל קיר.
ההלם, הזעם, הכעס והתיסכול כמעט שיתקו את כולם. התחושה הייתה של חוסר אונים. איש לא ידע מהיכן תבוא הישועה. ניסו לתגבר את השמירה, אך ללא הועיל. לאחר כמה לילות רצופים, שבכל לילה הייתה גניבה, התקבלה החלטה שכל אחד ישמור כל הלילה על הרפת שלו. אכן באותו הלילה לא ביקרו הגנבים. כמובן שאי אפשר היה להמשיך כך, כי השומר בלילה היה צריך לעבוד ביום המחרת.
כך המשיכו הגנבים לגנוב מידי לילה בלילה. הגנבות היו תחילה במקומות קלים ופחות מבוצרים. אלה שהרפת שלהם הייתה בנויה מפחים וקרשים הניתנים לפריצה בקלות, העבירו לקראת הלילה את פרותיהם לרפתות שהיו בנויות מבטון ובלוקים. היו סידורים של שרשראות ומנעולים משוכללים וכל מיני פטנטים שנראו כבלתי ניתנים לפריצה. אולם הכל נפרץ. השיא היה פריצה ברפת אחת שהייתה בנויה בלוקים ובטון, ממש מבוצרת, בה שהו בלילה גם הפרות של השכנים. גם אותה הצליחו לפרוץ על ידי פרוק קיר בטון... זה היה הקש ששבר את גב הגמל! החקלאים הרימו דגל לבן ונכנעו. כמה עצוב ומדכא, הגנבים הצליחו לחסל את ענף הרפת המצליח!!!
הגניבות לא פסחו גם על הסוסים ובהמות העבודה. הסוס שהיה החבר הטוב והנאמן של החקלאי וכוח עזר שאי אפשר בלעדיו להובלה חרישה קילטור ועוד, גם הוא נגנב ואיננו. היו גם חמורים, שבעיקר שמשו ככלי תחבורה לילדים שהיו צריכים להגיע לבית הספר באבן יהודה. זאת הייתה ההסעה לביה''ס. גם בהם לא בחלו הגנבים, כעת גם אין הסעות. גם העיזים ששימשו בעיקר לתצרוכת הביתית בחלב וגבינות משובחות, נפלו קרבן לגניבות.
אחת התעלומות הגדולות שלא נפתרו עד עצם היום הזה היא מי היו גנבים אלו? למרות שהיו אלפי גניבות בכל הישובים בסביבה, אף פעם לא נתפסו הגנבים. לעיתים היו רודפים אחריהם ומוצאים את הפרות שהצליחו לברוח מהגנבים משוטטות בסביבה, או דם של פרה או עז שכנראה לא צייתה לגנבים בצעידה, לכן הם שחטו אותה ולקחו איתם את בשרה. קשה לתאר את מצבו ומה התרוצץ במוחו של אותו רפתן שהשתתף במרדף אחרי הגנבים ומצא את דמה הספוג באדמה ושרידי גופה של הפרה השחוטה שלו...
למרות שאף פעם לא נתפסו הגנבים, הדיעה הרווחת הייתה שהגניבות היו שיתוף פעולה יהודי ערבי יוצא מן הכלל. באשר לזהותם של הגנבים, אלו היו כנראה ערבים שגרו בסביבה והכירו כל שביל, כל ואדי וכל קפל קרקע והצליחו לצעוד עם שללם בסתר ובמהירות ולהגיע עד הבוקר לגבול הערבי. כנראה שהם קיבלו סיוע ושיתוף פעולה מיהודים בני בליעל חסרי מצפון. כן יהודים משלנו.
ענף הרפת שנפל, לא הצליח להתאושש, פרט לכמה רפתות ששרדו אבל גם הן נסגרו לבסוף. מנגנון פיצויים וביטוחים כמו היום, לא היה קיים אז וגם לא היתה מודעות לכך. כל אחד אכל את צרותיו לבד. גם לא נשמעו זעקות ובכי בסגנון הצילו. הנפגעים ליקקו את פצעהם, המשיכו לקוות לטוב והתאוששו.
התחיל מעבר לענף הדורש פחות השקעות, ענף הירקות.
